"כישלון היא לא מפלה, אלא הכישלון לצאת ממנה", אומר פתגם עתיק. הבעלים של מכבי ת"א, מיטש גולדהאר הקנדי, עשה צעד גדול ואמיץ כדי להתאושש מהבושה הגדולה שהציגה הקבוצה על כר הדשא בחצי השנה החולפת – פיטורי אבי נמני ומינוי מוטי איווניר במקומו.
הרבה מסקנות ותובנות על החיים בכלל וכדורגל בפרט יש בסיפור הזה. למשל, כל עכבה לטובה: כשמוטי איווניר נזרק מהנבחרת הצעירה באמצע הקמפיין שלה, על מנת למנות לתפקיד את גיא לוזון, הוא חש נפגע מאוד מההתאחדות ומהניהול שלה. והנה ראו זה פלא: עכשיו מכבי פנתה לגיא לוזון, שלוקח את הג'וב בנבחרת הצעירה בשיא הרצינות, ולכן אמר לא. ומי הרוויח מהסיפור? איווניר, המכביסט מבטן ומלידה, שהחלום הכי גדול שלו מאז שתלה את הנעליים היה לאמן את הצהובים. חלום שכבר היה קרוב בעבר והתנפץ. אז הנה עוד תובנה: אף פעם לא כדאי להפסיק לחלום. בינינו, אם אברם גרנט מאמן בפרמיירליג, אז באמת השמיים הם הגבול.
אני אמנם מגיע מהצד השני והאדום של ת"א, אבל יש לי המון הערכה לאיווניר. הוא מייצג בעיניי תכונות נהדרות שהייתי רוצה לראות יותר בכדורגל שלנו: שילוב מנצח של אינטליגנציה, פתיחות, ידע רב וצמא ללמוד מהכדורגל העולמי. איווניר ינק את החינוך האירופי הזה מבית אבל הוא משלב גם דברים חיוביים מהלבאנט: קשיחות ודרישות גבוהות למשמעת לצד חום וקירבה לשחקנים.
יש סיבות לאופטימיות
הסיטואציה לא אידיאלית. איווניר מגיע באמצע עונה לקבוצה שלא הוא בנה וחתם רק לארבעה חודשים, אבל עם שיטת הקיזוז והאמונה שלו בעצמו, יש לאוהדי מכבי סיבות לאופטימיות. אחרי שנתיים וחצי תחת אבי נמני, סופסוף יש איש מקצוע על הקווים.
ואפרופו נמני, הדבר הכי מדהים בכל חילופי המשמרות במכבי הייתה סופסוף ההבנה של האוהדים שהמועדון גדול יותר מכל אחד. נמני נחשב על ידיהם מלך כשחקן אבל התגלה ככישלון קולוסאלי כמאמן/מנג'ר. ועדיין הוא זכה לתמיכה בלתי מסויגת מהיציעים במשך תקופה ארוכה מאוד. במעשה קסם, הצליח גולדהאר לשחרר את נמני כשגם האוהדים הנאמנים ביותר של נמני מבינים שזה צעד מתחייב לטובת המועדון.
המשמעות של להיות אוהד ספורט או מעורב בספורט בכלל היא המשפט "לא לעולם חוסן". תמיד תהיה מוכן שאם אתה בטופ, תגיע הנפילה. זה טיבו של הכדור. וכמו שנמני – המאמן הגרוע בתולדות הדרבים – למד זאת על בשרו, גם אוהדי הפועל חוששים מהדרבי הקרוב יותר ממה שחששו לפני דרבים בשלוש השנים האחרונות.