מצד אחד, מארק איווניר הוא שחקן שיש לו טייפ קאסט. קשוח, אלא מה. מצד שני, נראה שגבולות הטייפ קאסט הזה מתרחבים. בזמן שבישראל עולה העונה השלישית של "להיות איתה" (שלישי הקרוב, קשת 12), שבה הוא משחק את צביקה גרנות, הסוכן הגיי הציני של נועה הולנדר (הלא היא רותם סלע), בבריטניה הוא כבר מצלם סדרה שבה הוא מגלם דמות מפתח בפרשת אלכסנדר ליטוויננקו, סוכן הקג"ב שהורעל. בשנים האחרונות הוא הספיק – בין השאר - להיות גם מהנדס מעבורת חלל ב"הרחק" (נטפליקס), מאבטח ב"טרנספרנט" (אמזון) ומוטה גור בסרט "שבעה ימים באנטבה".
כי בזמן שרוב השחקנים הישראלים חולמים להיות גל גדות, איווניר (53) לא חולם, הוא עושה. "ואני לא חושב שטייפ קאסט זה בהכרח משהו שלילי", הוא מבהיר לי בשיחתנו שמתקיימת לכבוד העונה החדשה של "להיות איתה", שתעלה בשבוע הבא בקשת 12. "זה מעניק לך יכולת להתפרנס ואני תמיד ניסיתי למצוא משהו שונה בכל תפקיד. עכשיו אני משחק פרופסור לביולוגיה, הייתה לי תקופה עכשיו של תפקידי אסטרונאוטים, בנובמבר עשיתי סרט אוסטרי שבו הייתי גנגסטר יהודי ניו יורקי משנות ה-30. בקיצור, בשנים האחרונות אני מגוון".
לצד הפרויקטים שלעיל, הרזומה שלו כולל תפקידים בסדרות ובסרטים כמו "שומר המדינה" של רוברט דה נירו, "טרמינל" שהפיק סטיבן ספילברג, "שליחות קטלנית: יומני שרה קונור", "הומלנד", ו-"CSI". אבל מתברר שהתפקיד ב"להיות איתה" מותיר רושם לא רק על הישראלים. בקיץ האחרון, בהפסקה בין צילומים, הוא נסע עם אשתו, מאיה, ובנותיהם דניאלה וסאשה, לחופשה קצרה ביוון ושם קרה רגע בלתי צפוי שמעיד על כך. "סאשה קצת השתעממה וחיפשה משהו לקרוא, אז היא ביקשה שאלך לחפש לה מגזינים", מספר איווניר. בדרכו למלא את משאלת הבת, הוא נתקל בחבורת תיירים מצרפת ובערימת מגזינים לצדה. "שאלתי אותם אם אני יכול אולי לשאול כמה מגזינים. פתאום, אחת מהם אומרת במבטא צרפתי כבד 'יו אר צביקה', מכל התפקידים שעשיתי הם זיהו אותי מ'להיות איתה'".
"השנה האחרונה הייתה קיצונית"
איווניר, שנמצא כעת בלונדון לצורכי צילומי סדרה בריטית חדשה של itv, עולה לשיחה בזום בשעה מוקדמת מדי בשבילו ומפתיע עם תלתלים אפורים וזקן. "זו סדרה שמביאה את סיפורו של אלכסנדר ליטוויננקו, איש קג"ב רוסי שערק ללונדון", הוא פותח במונולוג שאמור להסביר את הלוק הלא אופייני, "הוא היה ממתנגדי פוטין. יום אחד הוא החל להרגיש לא טוב ולטעון שהרעילו אותו. במשך המון שנים הבריטים ניסו לפענח את הפרשה הזאת, וממש לפני שבועיים, בזמן שאנחנו מצלמים את הסדרה, בית המשפט הכריע לטובת אשתו של הבחור הזה ונגד המשטר הרוסי. לא שזה משנה משהו, אבל קצת צדק. בסדרה אני מגלם את החבר שלו, שעזר לאשתו במלחמה הזאת. זו פעם ראשונה שאני משחק מישהו אמיתי שעדיין בחיים, ובגלל זה גידלתי את השיער והזקן, ככה אני דומה לו".
אתה מצלם בכל העולם, אתה בכלל זוכר איפה אתה כשאתה מתעורר בבוקר?
"השנה האחרונה הייתה קיצונית. הבסיס שלי אמנם בלוס אנג'לס, אבל אני נוסע הרבה. בדרך כלל כשאני מדבר עם הפקה על מה הולך להיות, אני אומר להם תקשיבו 'אני לא אגיע לחמישה שבועות בשביל עשרה ימי צילום', כי הבית יותר חשוב. אבל בתקופת הקורונה זה נהיה בלתי אפשרי ומאז אוקטובר אני במסעות מאוד ארוכים. צילמתי סרט באוסטריה במשך חמישה שבועות, ואחר כך הייתי בצילומים בגרמניה לעוד חמישה שבועות ועכשיו כבר שלושה שבועות אני בלונדון. אני לא רוצה להתבכיין, יש עבודה וזה סבבה, מצד שני זה מתיש לא להיות בבית לתקופות כל כך ארוכות".
ואז ליד הקפה, מה אתה אומר, גוד מורנינג? גוטה מורגן? בון ז'ור?
"אני פוליגלוט, אוכל שפות לארוחת בוקר. זו ברכה כי זה פותח לי המון דלתות. עשיתי תפקידים ביידיש, בגרמנית, בצרפתית, באוקראינית, בערבית. אין הרבה אנשים שיכולים לספק את האופציה הזאת".
זה הכישרון האמיתי שלך בעצם?
"נולדתי במקום שבו דיברו המון שפות, סבא שלי, אימא שלי ואני נולדנו באותה דירה, אבל סבא נולד באוסטרו-הונגריה, אימא נולדה ברומניה ואני בברית המועצות (איווניר נולד בעיר צ'רנוביץ, ששייכת היום לאוקראינה – ל"ש). אימא שלי דיברה שש שפות ואבא שלי דיבר שבע שפות ובנוסף הוא לימד בבית ספר לאילמים-חירשים אז דיבר גם את שפת הסימנים. במלחמה הוא איבד יד אחת, אז המשיך לדבר את שפת הסימנים עם יד אחת. למשפחה שלי כנראה יש זיקה לשפות, כשהגענו לארץ התחלתי ללמוד גם עברית ואנגלית, ובבית הספר הייתה בחירה בין צרפתית לערבית, אמרתי שאני חי במדינה שיש בה ערבים ויש ערבית בטלוויזיה, אז אני צריך ללמוד ערבית. אחרי הצבא נסעתי לכל אירופה והשתקעתי בצרפת, שם למדתי צרפתית".
והנה, ב"להיות איתה", אתה מגלם את צביקה, הסוכן של נועה הולנדר, ואתה מדבר, פשוט, עברית.
"כשפנו אליי לגבי הסדרה זה היה לפני המון שנים, כי בארץ מצלמים עונה בשלוש שנים (העונה הראשונה של "להיות איתה" שודרה ב-2013 - ל"ש), ואמרתי לאשתי מאיה שלא נראה לי שאקח את זה כי זה לנסוע לישראל לתקופה ארוכה, אבל זה יצא בדיוק על חופשת החורף של הבנות. אחר כך הייתה לי שיחה עם אסי עזר ועודד רסקין (במאי הסדרה - ל"ש), הם שכנעו אותי. ואיזה מזל שכך, כי זה אחד הפרויקטים שאני הכי אוהב. השנה, כשהיינו בבידוד, סאשה, שרוצה להיות שחקנית, אמרה 'בוא נתחיל לראות את כל הסרטים שאני צריכה לראות', הראיתי לה 'נהג מונית', קובריק, כל המאסט סי, ואז היא אמרה 'אני רוצה לראות משהו שלך, אבל בלי הקשוחים האלה, משהו מצחיק', אמרתי לה בואי נראה 'להיות איתה'. ישבנו איזה שבועיים וכל ערב ראינו פרק או שניים ונורא נהנינו".
"צביקה יצא דמות עגולה שאני מאוד אוהב"
למרות שלצביקה יש ביוגרפיה מעט שגרתית יותר מדמויות רבות שאיווניר רגיל לשחק, כדי להיכנס לדמות, האיש שמזוהה כל כך עם גברים סטרייטים מצדדים שונים של החוק, הרגיש שיידרש כאן מחקר. "צביקה זו אחת הדמויות שהיה לי הכי קשה לפצח", הוא מודה.
גילמת מרגל, מחבל, אסטרונאוט ואפילו חייזר, ומה שהיה לך קשה לפצח זה סוכן גיי ומרושע?
"שבועות שלמים ניסיתי לפצח אותו. עבדתי על ההליכות, על טון הדיבור, רציתי שהוא יהיה מצחיק אבל אמיתי. ניסיתי להבין מי זה הבן אדם, לא רציתי לעשות משהו מוחצן או קלישאתי. יום אחד התקשרנו לזוג חברים שלנו, גייז, והזמנו אותם לארוחת ערב. שאלתי אותם מה זה אומר באמת, לבן אדם, להיות גיי. זאת הייתה שיחה מרתקת, אחד מהם אמר לי 'אתם הסטרייטים, הולכים לבית ספר, לתיכון, לצבא, לאוניברסיטה ואז אתם מתחתנים ועושים משפחה. נכון שזה לא גורף, אבל לרוב. אצלנו, העבודה הופכת להיות המשפחה שלך' - וזה מה שלקחתי לצביקה. זה פתאום הדליק לי נורה, כי נועה הולנדר היא העבודה שלי, אבל היא המשפחה שלי, אז היא סוג של בת, חברה, זה נתן לי אחיזה, ובסופו של דבר צביקה יצא דמות עגולה שאני מאוד אוהב".
עד כמה הסטים בישראל "שכונה" ביחס לעולם?
"מבחינת מקצועית הרמה בישראל לא נופלת מארצות הברית. עכשיו אני בלונדון, בהפקה אנגלית, ואני די מאוכזב, יש פה משהו לא מאורגן, על גבול העצלני, דברים שלא קורים בארץ. יש בישראל את האווירה הבלתי אמצעית, שכל אחד על הסט יכול לתת לך הערה על הסצנה שעשית, אבל זה מצחיק אותי, זה לא מבאס. התקציבים אולי נמוכים, אבל היוצרים שלנו מוציאים מוצר מוצלח, יש יכולת תמרון ואלתור".
את העונה האחרונה של "להיות איתה" צילמתם פה בשיא הקורונה, איך הייתה האווירה?
"זה היה בשיא הגל השני ואני כל הזמן רציתי לסיים את הצילומים כדי לא ליפול לסגר שימנע ממני לטוס הביתה, ובאמת היה רגע של חשש שהיה חולה מאומת על הסט. בסופו של דבר סיימנו בחמישי בלילה ומיד עליתי על המטוס. ששישי בבוקר נעצרה ההפקה, בגלל חולה. בפרידה מהסט הייתה תחושה של פרידה ממשפחה, כבר שמונה שנים שאנחנו עובדים יחד ואני מקווה שנצליח להיות בקשר".
ועם כל התפקידים שעשית, בסוף מזהים אותך מהסדרה הקטנה שלנו?
"יותר בישראל, כן. בעולם מזהים אותי לרוב כשחקן, אבל לא תמיד יודעים לשייך. התגובות מאוד מצחיקות. אגב, בעיקר באינסטגרם. יש לי עוקב חדש מוטרף לגמרי, איטלקי, שיש לו כל מיני תיאוריות קונספירציה בראש, הוא מכור לסדרה 'הרחק' ('Away'), שבה חבורת אסטרונאוטים יוצאת למאדים. הסדרה לא חודשה לעונה שנייה, והוא בטוח שכל זה היה אמיתי ושאנחנו תקועים על מאדים. הוא בטוח שאני עונה לו ממאדים, וכועס שאנחנו בנאס"א מסתירים את האמת".
"רציתי לכבד את הרצון של אבא שלי"
סיפור ההצלחה של מארק איווניר צריך להילמד בבתי ספר למשחק ותהילה. בעידן שבו מלהקים כוכבי ריאליטי לתפקידי משחק מורכבים, שכחנו קצת את היסודות החשובים. כישרון כמובן צריך לעמוד בראש הפירמידה, אבל עבודה קשה וכיתות רגליים הם שהובילו את איווניר מהעיר הקטנה בברית המועצות, דרך פרדס כץ ועד לפסגות הוליווד. בלי אגו, בלי שאיפות לשערים בעיתון, בלי מיליוני עוקבים ברשתות, נטו רצון להתפרנס מעבודה שהוא אוהב ולשמור על המשפחה שלמה ומאושרות היו הדרייב המרכזי, ונראה שזה מצליח.
"כבר בתור ילד הייתה לי יכולת לדקלם, ידעתי לקרוא בגיל מאוד מוקדם, ארבע-חמש", איווניר נזכר בתחילת הדרך, "הגננות היו נותנות לי ספר להקריא לילדים והיו הולכות לשתות תה". לפרדס כץ הוא הגיע בשנת 1972, כשהיה בן שמונה. "שנה אחרי שהגעתי לארץ פרצה מלחמת יום כיפור, היו לי בובות כפפה כאלו, וכשכולנו היינו במקלט בבית הספר הייתי עובר מכיתה לכיתה ועושה תיאטרון בובות", הוא מספר, "תמיד הייתי בעניין של להציג, אבל בתיכון זה נעלם. הייתי בעניין של החברה להגנת הטבע, הייתי יוצא לטיולים של מיטיבי לכת וקופץ מכל מפל אפשרי, רציתי לעבוד בתור מדריך טיולים. בצבא שירתי ב-8200, ואחר כך ניסיתי להבין מה אני רוצה. אבא שלי רצה שאהיה רופא. הוא נפטר בסוף השירות הצבאי שלי ורציתי לכבד את הרצון שלו, אבל די מהר הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות".
אז מה כן?
"לקחתי שנה חופש וניסיתי כל מיני דברים, למדתי סטפס, פנטומימה, עשיתי קורס קוסמים, הכל איכשהו היה סביב הבמה. ואז הצטרפתי לבית הספר לתיאטרון רחוב, אקרובטיקה וג'גלינג - ונשאבתי. הודעתי לאימא שלי שפרק הרפואה בחיי הסתיים לפני שהוא התחיל ושאני הולך להיות ליצן. אחר כך בניתי לי מופע רחוב והסתובבתי באירופה עם כובע, עד שהגעתי לפריז ועבדתי בקרקס".
אחרי כמה שנות נדודים, איווניר החליט לחזור הביתה ולהירשם לבית הספר למשחק של ניסן נתיב. ממש כשסיים את לימודיו, בתחילת שנות ה-90, קמה קבוצת תיאטרון חדשה לדוברי רוסית – תיאטרון "גשר". איווניר הצטרף לחבורה והופיע עמה מדי ערב, במשך עשר שנים, תוך כדי שהוא משחק בסרטים ובסדרות כגון "עניין של זמן" המיתולוגית.
ב"גשר" הוא גם הכיר את אשתו מאיה. "השתתפתי בהצגה 'רוזנקראנץ וגילדנשטרן מתים' לצד דרור קרן, ומאיה באה לראות את דרור בהצגה וככה הכרנו. אחרי שלושה חודשים התחתנו, היה לנו ברור מההתחלה שזה זה. אתמול סגרנו 27 שנים ביחד. מאיה היא המנוע של הרכב שהוא אנחנו. היא כל הזמן מסתכלת לעתיד ויודעת לכוון ואני כבר מההתחלה הבנתי שהיא כנראה צודקת ובינתיים זה עובד לנו יפה". לדבריו, מאיה גם הייתה זו שדחפה אותו לעזוב את התיאטרון ולחשוב לטווח הרחוק יותר. "החלטנו לנסוע ללונדון ללמוד בימוי ומשחק. הייתי אמור לחזור אחרי שנה וחצי, אבל היה ברור לנו שזה לא מספיק. ואז מאיה קיבלה הצעת עבודה בלוס אנג'לס, נסענו והדברים התחילו להתגלגל. השגתי סוכנים, התקבלתי לאיגוד השחקנים והתחלתי לקבל תפקידים, והנה 21 שנה מאוחר יותר, אני עובד בלונדון בתור שחקן שהגיע מאל.איי".
"חוזר להיות פועל במה בהצגה של הבת שלי"
למאיה ומארק יש כאמור שתי בנות: דניאלה, בת 20, סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, וסאשה בת ה-16 שרוצה ללכת בדרכו של אביה ולהיות שחקנית. "הייתה לנו שיחה לפני כמה שנים, זה היה כמו לצאת מהארון בשבילה, היא הושיבה אותנו לשיחה ואמרה 'אבא, אימא, אני רוצה להיות שחקנית'", איווניר נזכר, "שאלנו אותה למה היא לא אמרה קודם, והיא אמרה שכל פעם שמישהו היה אומר 'סאשה תהיה כמוך', הייתי עונה 'חס וחלילה'. חצי בצחוק - אבל יש בזה משהו. אין בי פחד שהיא תהיה שחקנית, אבל אני חושב שילדים לא צריכים להיות שחקנים וזה מה שאמרתי לה. אני ההוכחה החיה לכך שאפשר להצליח במקצוע הזה ולהתקיים וליהנות ממנו, אבל בתור ילדה בת 12, זה היה מוקדם מדי, זה משהו שמשחק עם המוח שלך, עם התודעה ועם הזהות. אז אמרתי לה 'מצטער לא יקרה'".
כמו שאפשר לצפות מנערה נחושה, האזהרות של אבא איווניר לא ממש חלחלו. "בקיצור, שבוע אחר כך היא מצאה את תיאטרון הילדים של סילברלייק, שם אנחנו גרים, וזה העולם שלה מאז", הוא אומר בגאווה. "באזור הזה גרים הרבה אנשים מהתעשייה והם מעלים בתיאטרון הצגות כמו 'מי מפחד מווירג'יניה וולף', לא מחזות זמר של נסיכות דיסני, הכל שם מאוד מתוחכם והילדים כותבים מחזות בעצמם וההורים מתנדבים בתיאטרון. אני תמיד פועל במה. אני יכול לצלם סרט במדינה אחרת אבל לדעת שאני צריך לחזור להיות פועל במה בהצגה של סאשה".
להסתובב בין אנשי התעשייה, זה לא זר לבנות שלך, הן גדלו לתוך זה.
"כן, עכשיו זה אחרת, כי הגדולה לא גרה איתנו, אבל כל השנים הן היו נוסעות איתי. כשצילמתי את 'הומלנד' הן באו איתי לגרמניה, כשצילמתי בתל אביב הן היו איתי, או בפריז. כשהן היו יותר קטנות זה היה יותר מסובך. כשצילמתי סדרה בפריז טסתי ליום אחד הביתה כדי להיות ביום ההולדת של סאשה. כשצילמתי בקייפטאון, 48 שעות טיסה, לדניאלה היה עניין עם שכן שדיבר אליה לא יפה והיא הייתה מאוד נסערת, הרגשתי שאני צריך להיות בבית, אז טסתי מדרום אפריקה, הייתי יומיים בבית וחזרתי לצילומים. רציתי להעניק להן את התחושה שלא משנה כמה אני רחוק, אני תמיד שם בשבילן אם הן צריכות אותי".
שחקנים אחרים מתאמצים חיים שלמים להגיע לרבע ממה שהגעת אליו. איך אתה מסביר את זה?
"מצד אחד זרמנו עם מה שהחיים נותנים, כמו המעבר לאל.איי. ומצד שני, אני מנסה להיות כמה שיותר נחוש ולחשוב קדימה. ב-2006 עשיתי סרט שרוברט דה נירו ביים, עם מאט דיימון ואנג'לינה ג'ולי בתפקידים הראשיים. הסרט התקבל לפסטיבל ברלין, לא הזמינו אותי אבל חשבתי שיהיה נחמד לנסוע, בהפקה אמרו לי 'בטח בטח', והייתי על השטיח האדום עם רוברט ומאט כחלק מהצוות. כשהייתי שם, אמרתי 'יש לי גרמנית, יש לי יידיש, אני בטח יכול לעבוד בגרמנית, אולי שווה לקחת פה סוכן'. חצי שנה מאוחר יותר צילמתי סדרה בגרמנית בברלין. כשהייתי שם ניצלתי כל סוף שבוע כדי לנסוע למקום אחר באירופה ולקחת שם סוכנים. ככה גם בקורונה, כשלא הייתה עבודה בארצות הברית נסעתי לאירופה או לישראל. זה שילוב של לזרום, לשים את המשפחה במקום הראשון, וגם כל הזמן להסתכל קדימה ולייצר אופציות".
לסיום, לטובת מי שעוד לא נושם מהסיום הדרמטי של העונה הקודמת של "להיות איתה". מה קרה לעמוס ונועה?
"מה, אני לא שומע אותך, מצטער אין לי קליטה".