אם יש משהו שאסור לעשות בריאיון לתקשורת, זה לפתוח אותו בתיאור עד כמה אתה שונא ראיונות. אבל דורון בן דוד אף פעם לא היה אדם של רושם ראשוני. לא כשניסה להתקבל לעבודת חלומותיו, לא כשהכיר את אשתו, וגם לא עכשיו, כשאנחנו נפגשים לשיחה בבית קפה בחוף יפו. על פניו ניכרת אי-נוחות גדולה, וככה הוא פותח: "אני לא אוהב להתראיין, אני ממש סובל מזה". בן דוד מתייסר וממשיך: "כמה ימים לפני ריאיון אני באנרגיה ירודה, כל הזמן מפהק. כאילו חוסר רצון להיות בכלל בערנות ולהגיע לשלב הזה". אבל כשצוללים לסיפור חייו ולקסם האישי שלו, אי אפשר שלא לסלוח לו.
בן דוד (41) נולד בתל אביב והדרים בהדרגה. תחילה עבר לשכונת שפירא, הייתה גם אפיזודה בחולון, ולבסוף השתקע בבת ים. הוא גדל כבן יחיד לאמו, ורוב חייו לא עיכל שמשהו לא ממש תקין קרה בילדות שלו. היה זה מפגש עם פסיכולוגית, שאליה הגיע בעקבות התקפי זעם וחרדה, שהפיל את האסימון. "היא שאלה אותי על החיים שלי, ואמרתי לה שאני שמח שזה מה שקרה לי, כי זה עשה אותי מי שאני", הוא מספר, "ואז היא שאלה אותי, 'אתה באמת שמח? ואם זה היה קורה לאליאנה (בתו הקטנה – ל"ש) היית שמח?'. ופתאום הבנתי, אנשים שעוברים טראומות בחיים יודעים לעטוף את זה באריזה שהכל לטובה, וטוב שזה קרה, כי זה מה שעיצב אותנו".
אני ילד מחוץ לנישואים
זה קרה בגיל 6. בן דוד חיפש את אבא שלו ועשה מה שכל ילד עושה: צלצל למקום העבודה שלו, חנות המכולת שבבעלותו. אישה ענתה לטלפון, והוא שאל איפה אבא. אבל זאת לא הייתה סתם אישה, אלא האישה שאביו היה נשוי לה ובמקביל ניהל מערכת יחסים עם אמא שלו. זו לא ידעה על זו, ומגדל הקלפים התמוטט ברגע. "אני ילד מחוץ לנישואים", בן דוד מסביר, "אמא שלי עבדה באולם אירועים ושם הכירה את אבא שלי. הוא אמר לה שהוא ואשתו פרודים, והם ניהלו רומן. אמא שלי הייתה גרושה, שבעברה ניסתה להרות הרבה שנים ללא הצלחה ופתאום נכנסה להיריון. הוא רצה שהיא תעשה הפלה, היא לא הסכימה, בקיצור, היא ילדה אותי ואבא שלי ניהל חיים כפולים. עד שזה התגלה".
איך זה עבד, איך חיים בשתי משפחות?
"הוא היה אומר להן שהוא בעבודה. הוא גר בנתניה ועבד בתל אביב, אח שלו גר קרוב אלינו וזה הסתדר".
עד שאתה מצלצל לחפש את אבא שלך במכולת.
"ואשתו עונה לטלפון. לפניי היו לו שלושה ילדים, אני לא יודע איך זה קרה, אבל אחר כך הם חזרו להיות יחד והביאו עוד שלושה ילדים. אז בעצם יש לי שישה אחים בצד השני, ארבעה מהם חזרו בתשובה".
אתה בקשר איתם?
"יום אחד, לפני משהו כמו חמש-שש שנים, מישהו צלצל אליי בקשר להכנה לאודישנים שאני עושה. פתאום הוא שאל, 'איך קוראים לאבא שלך?'. שאלתי עם מי אני מדבר, והוא אמר לי, 'זה אח שלך'. התחלנו לדבר ונפתחה שיחה מאוד עמוקה. נכנסנו לעומק הדברים, התחלנו להיות בקשר הדוק. ניסינו להיפגש, ולאט-לאט אשתי אמרה לי שמשהו קצת מוזר. הוא התחיל לדבר על היחסים בין אמא שלי לאבא שלי, שזה היה לא בסדר מצד אמא שלי, הבנתי לאן זה הולך והורדתי את הרגל מהגז.
"אחרי כמה זמן אחותי הבכורה שלחה לי הודעה. היא כתבה 'אהלן, אני אשמח להיפגש איתך'. קבענו, ועוד לפני שהספקנו להיפגש כתב לי אחי הקטן, שרק אז נודע לו שאני קיים, שהוא ישמח אם נדבר וניפגש. בקיצור, נפגשתי עם אחותי והייתה שיחה מדהימה ומרגשת, ומאותו רגע זה כאילו מעולם לא הפרידו בינינו. אנחנו חברים כל כך טובים, מדברים כל יום, יש לנו שפה משותפת. אנחנו כל שבת אצלם, אני פוגש את אבא שלי ואת אשתו ואת האחים הקטנים. עוד לא נפגשתי עם האח שהתחיל את כל הדבר הזה, כי הוא כעס על אמא שלי ולא רציתי להתערב. אני חושב שמה שהיה בינם לבין עצמם לא קשור אלינו, הם עשו את הדברים שלהם, זה לא אנחנו".
איך אמא שלך הגיבה על האיחוד הפתאומי הזה?
"היא קיבלה את זה מאוד יפה, אני חושב שקצת קשה לה שהיא לא בתמונה. אבל היא שמחה בשבילי".
והאישה השנייה, או הראשונה בעצם?
"מאוד נחמדה אליי".
איזו שקשוקה.
"זה חלק ממשהו גדול שעברתי בחיים. מצד אחד אני גאה בו, מצד שני לא הייתי רוצה שזה יקרה לילדים שלי. החוזק שלי היום בא בזכות הדבר הזה ובזכות אמא שלי, שהתעקשה לגדל אותי לבד ועבדה בשלוש עבודות, הוא לא שילם לה מזונות. אני בא מבית הישרדותי לגמרי. אני חושב שיש לי סוג של פספוס, מרוב שהתעסקתי בהישרדות לא ספגתי ידע, לא היסטוריה ולא תרבות. אולי בגלל זה יש לי היום כזאת זיקה ללימודים, למשל בצילומים של 'ירושלים' – ישר הלכתי לקרוא את כל ההיסטוריה והסיפור של העיר, אני צמא למידע".
מתי התחלת להבין שבעצם משהו די נורא קרה לך?
"היה לי התקף חרדה, פעם ראשונה, בגיל 40. לא בתאריך, אבל ביום של החגיגה. לא ידעתי מה זה, חשבתי שזה התקף לב. זה היה אצל חמותי בבית, הלכתי להביא את אחד הילדים ופתאום התחלתי להרגיש לא טוב. חמותי אומרת לי, 'מה יש לך, אתה נראה לא טוב'. אני אומר לה 'תזמיני אמבולנס', ואני מחזיק את הקיר ומרגיש שאני עומד ליפול. הגיע אמבולנס, חיברו אותי למוניטור, כזה שמתחבר לרופא שרואה אונליין, אמרו לי 'יש פה משהו, בוא למיון'. אני בחדר מיון, עושים לי בדיקות, ובערב יש לי חגיגה, אנשים מוזמנים, שף פרטי. לאט-לאט אני מתחיל להרגיש יותר טוב, אמרו לי 'טוב, נאשפז אותך ליום-יומיים', אמרתי להם שיש לי יום הולדת, שף פרטי, הבן אדם כבר הכין אוכל. סירבתי לאשפוז. יצאתי מהמיון והגעתי לחגיגה, אבל הרגשתי כמו איזו בובת חרסינה. מפחד לנשום עמוק, מפחד לשתות. נורא נבהלתי, זה היה ספק התקף חרדה ספק התקף לב. פחדתי שמשהו יצית את זה עוד פעם ואז אני פשוט אמות".
זה חזר שוב?
"אחר כך היה לי עוד איזה טריגר והבנתי שיש פה משהו שצריך לטפל בו. זה הגיע בעקבות סיטואציות שלי עם הילדים או עם אשתי. הייתי אוגר ואוגר ואז הכל היה מתפרץ, היו לי התקפי זעם. עבדתי אז על 'שעת אפס'. הייתי נכנס לחדר, עובד על סצנות, נכנס לסיטואציה, מגיע למצב שאני חווה סצנה, אני בוכה עם עצמי, הכול נאגר ואני יוצא מהדלת ופתאום מתפוצץ. כאילו אני מנהל מערכות יחסים מקבילות. אז הבנתי שאני לא יכול להמשיך יותר, זה פוגע בסביבה שלי ובעיקר בטבעת הקרובה אליי, אשתי והילדים, אז התחלתי טיפול".
הרגשת אי-פעם אשמה על כך שאתה בעצם חשפת את החיים הכפולים של אבא שלך?
"אני חושב שמהר מאוד הבנתי שהדבר הזה היה צריך לקרות. הייתי בסך הכל ילד שחיפש את אבא שלו".
אתה דומה לו?
"גם לאמא שלי וגם לאבא שלי, ואני דומה מאוד לאחים שלי. גם אשתי והילדים ראו את זה מיד, פתאום יש להם סבא חדש. זה קטע".
בלי שקל על התחת
לבן דוד יש שלושה ילדים – אדר (12), אוריאל (10) ואליאנה (כמעט 5) – מאשתו מיטל עובד, מורה ליוגה. הם הכירו בסטודיו בדרום תל אביב, הוא היה מגיע לשם לחזרות להצגות והיא הייתה רוקדת. אפשר לומר שגם משפטי הפתיחה שלו מולה לא היו מוצלחים במיוחד, אבל איכשהו הם הצליחו לעבור את המשוכה הזאת.
"בפעם הראשונה שראיתי אותה בסטודיו, כשיצאנו להפסקה, משהו בעיניים שלנו נתקע לכמה שניות, ושחררתי", מספר בן דוד. "אחר כך מנהל הסטודיו הזמין אותנו להופעת מחול שלהם, ראיתי אותה על הבמה והייתי בשוק. אחרי ההופעה ניגשתי אליה, תפסתי אותה חזק ביד ואמרתי לה: 'מאוד נהניתי ממה שראיתי'. היום כשאנחנו מדברים על זה היא צוחקת ואומרת שזאת הייתה ממש הטרדה. אחר כך שאלתי את מנהל הסטודיו מי היא, לקחתי את הטלפון שלה וקבענו להיפגש מתישהו. הייתי עני תפרן, בלי שקל על התחת, היא הציעה שנלך לאיזו הופעה. שאלתי אותה כמה עולה כרטיס, היא אמרה לי 70 שקל, אמרתי לה שאין לי כסף. אחרי כמה זמן הייתה הופעה של ארז לב ארי, הלכתי עם חבר וראיתי אותה שם. אחרי ההופעה שלחתי לה הודעה, 'כמה יפה את'. בפעם הבאה שיצאנו הצעתי לה לבוא איתי ליום הולדת של חברה מהלימודים, באתי כמו מטומטם לאסוף אותה עם עוד שני חברים באוטו, ובדרך אספנו עוד חבר".
וואו, דורון, מרשים שהיא המשיכה איתך לדייט שני.
"ועוד ביום הולדת אני בכלל לא מתייחס אליה, אני מדבר עם כולם ורק לא איתה. לא מתוך כוונה רעה, אני פשוט טיפש. אחרי כמה ימים אותו בחור שהכיר בינינו שאל איך היה, אמרתי לו שהיא לא רצינית. היא אמרה 'מה? אוקיי, אני אקבע איתו'. הלכנו לאיזה מופע חינם נחמד, ואז בדייט הבא השגתי לנו כרטיסים לבת שבע והיה דייט מהסרטים, מושלם, ומאז אנחנו יחד אפילו שחרבנתי את הדייט הראשון שלנו".
החלום הכי גדול היה להיות בצוות בידור באילת
אף שהיום הוא נחשב לאחד השחקנים האיכותיים בארץ, בן דוד בכלל לא חלם שזה יהיה המקצוע שלו. כמי שהיה עסוק רוב חייו בהישרדות ועבד בעבודות מזדמנות מגיל 14, החלום הכי גדול שלו היה להיות בצוות בידור באילת.
"ראיתי מודעה, הלכתי לפגישה, וכל מה שעשיתי היה 'פה דה בורה' בחדר", בן דוד משחזר את צעד המחול שהביא לו בסופו של דבר קריירה ענפה. "הבן אדם אמר לי, 'יופי, מעולה, מחר תיסע למלון באילת ותתחיל'. נסעתי באוטובוס לילה, הגעתי למלון, הגעתי לבחורה, אמרתי לה 'לירן שלח אותי', אמרה לי 'יופי, תגיע בערב לראות הופעה ונתחיל'. המופע היה מדהים, ממש מקצועי, וב-12 בלילה הם התחילו חזרות למופע של מחר. הרגשתי שזה גדול עליי. למחרת חזרתי הביתה עם הזנב בין הרגליים, התבאסתי על עצמי. אחרי שנה החלטתי לנסות שוב, הגעתי לאותו בחור – והפעם הוא אמר לי, 'אוקיי, סע למלון בטבריה'". בן דוד היה סקפטי, אבל החליט לנסות בכל זאת: "זאת הייתה אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לי בחיים. הייתי כוכב, הייתי מצחיק. נהניתי כל כך, קיבלתי אהבה".
הצעד המתבקש הבא היה לימודי משחק, אלא שבן דוד לא ראה את זה מגיע. "אחד מהבעלים של המלון שאל אותי אם אני רוצה להיות שחקן, ואמרתי לו שלא. הוא אמר לי, 'חבל, כדאי לך'. אז נרשמתי לשלושה בתי ספר, בית צבי, יורם לוינשטיין וניסן נתיב. התקבלתי לשני הראשונים אבל רציתי דווקא ניסן נתיב, אז חשבתי להירשם למכינה". בשלב הזה באגדה של בן דוד הגיעה הפיה, בדמות אדם שנשלח אליו מטעם גרי בילו, המנהל המיתולוגי של בית צבי. "בשלב הזה עבדתי בצוות בידור, הפעם בתפקיד די-ג'יי. יום אחד אני מקבל טלפון שמישהו מחכה לי בקבלה. האדם הציג את עצמו כטליק, והוא הגיע לברר למה לא המשכתי את ההרשמה ללימודים – והציע לי מלגה בבית צבי. חזרתי לחדר שלי וחשבתי, בוא'נה, מנהל שלח מישהו לאתר אותי כדי שאני אבוא ללמוד אצלו בבית הספר, זאת נקודת פתיחה מדהימה. ברור שאני הולך".
הלימודים היו מהנים, אבל החיים אחריהם היו מתוסרטים קצת פחות טוב. "היו שלוש שנים מטורפות. זה להיות בתוך חממה, לחוות הצלחות, אכזבות, זיונים, עניינים, מריבות, חברויות, חוויות שאי אפשר להסביר במילים", מסכם בן דוד, "אבל הייתי בטוח שאני יוצא משם ופורץ וכובש את העולם. פתאום גיליתי שאני טוב במשהו וקיבלתי גושפנקות לזה, אבל יצאתי ואף אחד לא חיכה לי. עשיתי אודישנים, תפקידים קטנים, הצגות ילדים, המון, וזה לא הגיע. עבדתי במלצרות, אני חושב שאני האדם שעבד הכי הרבה במלצרות בארץ, ובמקביל עשיתי אודישנים".
התפנית הגדולה באמת הגיעה בזכות ליאור רז ואבי יששכרוף, שני קרביים שהחליטו לרקום את השירות הצבאי והטראומות שבעקבותיו לסדרה "פאודה". הם חיפשו גבר מאצ'ואיסט לתפקיד מסתערב, ואיכשהו בן דוד בא להם בול בפוני. לא רבים הימרו עליה, מי האמין אז שסדרה שתכיל כל כך הרבה ערבית ותציג את שני הצדדים בסכסוך בצורה מאוזנת יחסית תצליח לכבוש את לב הקהל. "לסדרה הייתה הצלחה מטורפת, וגם השפעה גדולה עלינו בתור שחקנים, אבל זה לא קרה בן לילה", אומר בן דוד. "האמת, כבר חשבתי לעזוב את המקצוע. היו שנים שלא הצלחתי לכלכל את הבית, היו לי כבר ילדים, כש'פאודה' הגיעה הייתי כבר בן 34. במשך שנים הייתי בהצגות ילדים, עושה ברווז או תפוז או תפוח, ופתאום תפקיד בסדרה טובה, מתחילים לזהות אותך ברחוב, ואז הסדרה נמכרת לנטפליקס ומצליחה שם ובכל העולם. יש ב'פאודה' משהו שלא קרה אף פעם, הצלחה מסיבית, וואחד פצצה. אני מקבל עד היום הודעות מכל העולם, אגב, בעיקר מהודו. עפים על הסדרה בהודו".
"פאודה" פתחה לבן דוד את הדלת, והוא התחיל לקטוף תפקידים בקצב מסחרר. מאז השתתף בסדרות כמו "מטומטמת", "הנערים", "מנאייכ" ובתפקיד הראשי ב"שעת אפס", שזכתה לאחרונה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל קאן. בימים אלה הוא מככב בסדרה "ירושלים" (HOT) לצד רותם סלע בתפקיד קצין בילוש. בן דוד שוב מוצא כאן את עצמו בלב הסכסוך: הסדרה עוסקת במאבקי שליטה בעיר העתיקה. "זאת סדרה מאוד מיוחדת, יש לה DNA בינלאומי, ויש צימאון תמידי לדעת מה קורה בירושלים. עיני כל העולם כולו תמיד היו נשואות אליה ותמיד יהיו. המקום היחידי בעולם שמרכז בתוכו את שלושת הדתות – לא צריך יותר מזה כדי לעשות על העיר הזאת סדרה".
היה חשש לצלם בירושלים?
"האמת שלא. זאת הייתה תקופת הקורונה וכמעט לא היו אנשים ברחובות. תתארי לך לצלם בשוק, בעיר העתיקה והכל ריק. זה היה עצוב יותר משזה היה מפחיד. אם היינו מצלמים את הסדרה היום, הייתי חושש יותר".
זאת תקופה לא פשוטה.
"אנחנו נמצאים בתקופת פיגועים קשה מאוד, מאוד! הרבה זמן לא הייתה תקופה כזאת. אסור לנו להסתגר בבית ולחכות לפיגוע הבא. הממשלה צריכה לפעול ביד קשה יותר עם המפגעים ועם טבעת האנשים הקרובה אליהם. זה לא יכול להימשך ככה".
שמת לב שרוב התפקידים שלך לוחמניים, וכל זה בלי רקע קרבי?
"לא יכולתי להיות קרבי כי אני בן יחיד לאמא חד-הורית. התגייסתי לקורס בודקי מעברים במחסום ארז, אבל יצאתי משם כי הייתי צריך לעזור לאמא שלי בבית. הציבו אותי בצריפין, יצאתי כל יום הביתה, אבל נכנסתי לדיכאון מטורף. הרגשתי שאני מבזבז את הזמן שלי, שאני לא מועיל לא למדינה שלי ולא לי. במקביל הרגשתי שאמא שלי, בלשון המעטה, זקוקה לי בבית מבחינה כלכלית. אז השתחררתי אחרי שנה וחזרתי לעבוד ולעזור לה. עבדתי מגיל 14, הייתי עושה משלוחים של פירות ומתקין צלחות של יס, נראה לי שזה סוג של סגירת מעגל".
משכה לי את העין השרשרת הזהובה שלך עם המגן דוד, זה דווקא מקנה לך לוק של גולנצ'יק.
"אני חושב שזה סמל מדהים, הוא סימטרי ויפהפה, ואני גאה להיות יהודי וגאה במדינה שלי".
עשית הרבה תפקידים ראשיים השנה, עדיין קורה שקוראים לך צחי הלוי ברחוב?
"מלא מתייגים אותי על תמונות של צחי, זה בטח קורה גם ההפך. אני מבין שיש דמיון, אבל לא עד כדי כך שיתבלבלו בינינו. אגב, צחי הוא האקס של אשתי", אומר בן דוד בחיוך רחב.
ואיך ההצלחה שלך השפיעה על הבית? זה יכול לטלטל.
"זאת הרגשה ממש טובה שיש יכולת להביא כסף ומזון הביתה, לכלכל את הילדים ולעזור לאמא שלי במקביל. זה עשה לי מאוד טוב. כשאני לא עובד אני מרגיש חסר משמעות".
"ירושלים" משודרת בימי חמישי בשעה- 20:15 ב- HOT3, ב-HOT VOD וב-Next TV
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור, שיער: קרן אדרי | הפקה: אור-אל רבינוביץ