ג'ני ואיגור בלינדרמן פתחו את דלת ביתם והכניסו פנימה באומץ את מדינת ישראל. האורחת הדעתנית הרגישה מיד בנוח לחטט בארונות שלהם, להציץ במצב הכיור וגם לבקר את בני הזוג על שיטת ההורות שהם מנהיגים בביתם ביד רמה: החינוך הסמכותי, או כפי שמכנה אותו איגור בהומור, "חינוך סובייטי".
הילדים שלכם ממש לא חברים שלכם ואל תתייחסו אליהם ככה; הגבולות בבית צריכים להיות מובהקים, אתם אלה שמכתיבים אותם, והתמדה היא ערך עליון, שלא מערערים עליו – גם אם לא מרגישים כל כך טוב. האמירות הללו עשויות לצרום לחלק מההורים שבינינו, אבל הן מבטאות, על רגל אחת, את התורה החינוכית שבה מאמינים ג'ני ואיגור בלב שלם ושאותה הם מבקשים לקדם במסגרת התוכנית "מבחן ההורים הגדול" בקשת 12.
"לרוב מפרגנים לנו מאוד, אבל פנתה אליי צופה שכתבה שהיא מזועזעת. צחקתי", מספרת ג'ני. "כשאת לא אוהבת משהו, תגדירי בדיוק מה את לא אוהבת. להגיד איכס? זה כמו להגיד איכס על אוכל. זה עניין של טעם. אל תתחברי, הכל בסדר. אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים, לוחמי המקלדת לא רלוונטיים".
"יש אי-נוחות בזה שמסתכלים לך, שעושים בדיקה מעמיקה לחיים שלך", אומר איגור, "אבל אין לנו מה להסתיר. מה שרואים בתוכנית זה אנחנו. אנחנו עומדים מאחורי המילים שלנו".
את הבת שלי. לעולם לא תהיי חברה שלי
"מבחן ההורים הגדול" מפגישה שמונה זוגות הורים שלכל אחד מהם שיטת חינוך שונה, ומעמידה בפניהם אתגרים שנועדו להכתיר בסוף התהליך את השיטה הטובה ביותר. בין הזוגות שהכיר הקהל הישראלי היו גם ג'ני (40), מחנכת, מורה לביולוגיה וספורטאית תחרותית לשעבר בקראטה מגע מלא – ואיגור (46), שפשט את המדים אחרי 15 שנה בתפקידי לחימה ופיקוד בצה"ל ועובד כיום בחברה שעוסקת ביבוא חומרי גלם הנדסיים. השניים נשואים תשע שנים ומגדלים את בתם הבכורה אריאל בת ה-9, את בנם יונתן בן ה-6 ואת שתי בנותיו הגדולות של איגור מנישואיו הקודמים.
"לבשתי מדים הרבה מאוד שנים. כמו שיש היררכיה בצבא, ככה יש היררכיה גם בבית שלנו", מסביר איגור את העקרונות העומדים בבסיס שיטת החינוך שלו. "כמובן אין דיסטנס, 'הקשב' או 'פול ל-20', אבל ילד לא יכול לגבש החלטות על דעת עצמו – בדיוק כפי שטירון לא יכול להוביל גדוד, כי אין לו ניסיון בזה. אנחנו אלה שאומרים לילדים מה לעשות, מסבירים למה ומה יהיו ההשלכות אם זה לא יקרה כמו שאנחנו מבקשים".
"החינוך בארץ הולך ומאבד את זה בשנים האחרונות", אומרת ג'ני. "הורים איבדו סמכות, איבדו כיוון. אני עובדת עם נוער במצוקה כי ההורים שלהם רוצים להיות חברים שלהם ולא יודעים להציב להם גבולות. כשאריאל הייתה קטנה היא אמרה לי פעם, 'אני לא חברה שלך'. עניתי לה, 'נכון, את הבת שלי. לעולם לא תהיי חברה שלי, כי תמיד יהיה בינינו חוצץ. כל חייך תצטרכי לדבר אליי בצורה שונה, להכיל אותי, בדיוק כפי שאני מכילה את ההורים שלי'. אני גדולה ועצמאית, אבל כשיש חילוקי דעות ביני לבין הוריי, תמיד אפנה אליהם בכבוד. זה לא כמו עם חברה, שאני יכולה לומר לה, 'תקשיבי, את מטומטמת. אני לא מסכימה איתך'".
מה הקווים האדומים בשיטת החינוך שלכם?
איגור: "לא נאבד שליטה ולא נרים חס וחלילה יד על הילד. אנחנו עוצרים את המהומה בשלב שלפני הרתיחה, לפני חציית הקו האדום. אם יש מצב בעייתי כולם נפרדים לחדרים, נושמים אוויר, חושבים וחוזרים לדבר על מה שקרה".
ג'ני: "תמיד יש שיח. אם אריאל אומרת לי משהו שאני אוהבת פחות או מדברת אליי בטון שמתאים לי פחות, אני עוצרת ואומרת לה, 'קרה כאן משהו שלא מקובל עליי. נפגעתי מאוד, אני כועסת. לכי בבקשה לחדר, חשבי על מה שקרה וחזרי'. אחר כך אנחנו מתיישבות ואני שואלת אותה אם היא מבינה מה קרה. ברוב המקרים היא יודעת להגיד, 'הייתי לא בסדר. סליחה, אני מתנצלת'. היא מודעת לזה. יש שיח מכבד בתוך הבית אחד כלפי השני. יש דינמיקה ותקשורת מכבדת בין אריאל ליוני. אנחנו בשום אופן לא מסכימים שינקטו אחד כלפי השני אלימות".
יש דמיון בין הדרך שבה גידלו אתכם לבין זו שבה אתם מגדלים את הילדים שלכם?
ג'ני: "אני דור חמישי להוראה. גדלתי בבית סמכותי מאוד. הגבר הפמיניסט הראשון בחיי היה אבא שלי, שגידל אותי וחינך אותי לעצמאות מוחלטת. הוא תמיד היה אומר, 'את צריכה להרוויח מספיק כסף כדי שלא להיות תלויה באף אחד'. מעבר לזה, הספורט היה משמעותי מאוד בחיי. קראטה הוא ספורט מאוד הייררכי וסמכותי. הסנסיי מחנך ומוביל אותך לאורך שנים. מלמדים אותך לכבד כל אדם שנמצא בדרגה בכירה מעלייך. ככה גדלתי".
איגור: "אני, לעומת זאת, גדלתי במשפחה של ימאי ואשת רפואה. אבא כמעט לא היה בבית, כי היה כל הזמן בהפלגות. אמא, זיכרונה לברכה, הייתה בן אדם מאוד רך. אצלי במשפחה לא היה מי שידחוף אותי. את התיקונים אני עושה עכשיו".
ג'ני: "יש תיאוריה שילד צריך להיות מונע ממשהו פנימי, אבל לא לכל הילדים יש את זה. צריך להפעיל את אותו מנוע פנימי, לכוון אותו וללמד איך הוא פועל. אני עוסקת בחינוך מסיבה אידיאולוגית לגמרי. אני משכילה, חכמה, יכולתי לעשות הרבה דברים אחרים. בחרתי להיות בחינוך כי אני אוהבת את מה שאני עושה, את האנשים הצעירים האלה שאני מגדלת. אין הרבה אנשים שיכולים להגיד שגידלו רופא או מהנדס".
מה, אמא תמות?
כשיושבים באותו החדר עם ג'ני ואיגור מרגישים מיד את הכימיה והחיבור החזק בין השניים. הבלינדרמנים נפגשו בסיטואציה הכי לא רומנטית שאפשר לדמיין: ביום שבו נפטרה אמו של איגור. "ההיכרות הייתה קצת הזויה", מודה איגור. "ג'ני חברה של אחותי. התחלנו כידידים, אבל אחרי שהתגרשתי ועברתי לגור לבד, הגעתי למסקנה שאני רוצה יותר מידידות".
"איגור הפך לחבר הכי טוב שלי", מתארת ג'ני, "התאהבתי בו בגלל הביטחון שהוא השרה עליי וכי כיף לנו יחד. כיף לי אפילו לשתוק איתו, מה שלא קורה הרבה, כי אני לא ממש שותקת" (צוחקת). "ג'ני יפה, חכמה, עצמאית, דואגת ואוהבת", מחמיא איגור, "גבר צריך חברה, מאהבת ואמא לילדים בתוך אישה אחת. כשזה קורה, הגבר הזה מאושר".
איגור איבד שתי נשים שאהב למחלת הסרטן: את אמו ואת ארוסתו לשעבר, שנפטרה והיא בת 20. לכן, כשג'ני גילתה לפני שנתיים וחצי כי חלתה בסרטן השד, זו הייתה טלטלה ענקית עבורו. "אבחנתי את עצמי. לא היו לי תסמינים, אבל הרגשתי גידול בשד", נזכרת ג'ני, "רגע לפני סגר הקורונה השלישי הלכתי להיבדק. הרופא קבע, 'אין לך כלום. מה שאת מרגישה זה שטויות, זה יעבור. הממוגרפיה תקינה, זה הורמונלי. תחזרי בעוד חצי שנה ותעשי אולטרסאונד'. אבל הרגשתי שהגידול לא נעלם, אלא רק הולך וצובר נפח".
ג'ני הבינה שמשהו לא תקין. "אני עקשנית מאוד. הגעתי לרופא אחר, כירורג מדהים, שאמר, 'הסיכוי שזה סרטן הוא 3%, אבל כשיש ספק – אין ספק. לכי עשי ביופסיה, מקסימום יהיו לך שני חורים בציץ. מתברר שהממוגרפיה פספסה גידול בגודל שישה סנטימטרים וחצי, שהתפשט גם לבלוטות הלימפה".
איגור, איך הגבת כששמעת את הבשורה הקשה הזאת?
איגור: "חשכו עיניי. באותו הרגע חשבתי שאני מת. ידעתי לאן אנחנו צועדים ואמרתי לה שמה שלא יקרה, אני כאן בשבילה ובשביל הילדים. התחלנו לתפעל את זה".
ג'ני: "בנינו תוכנית פעולה. ממש כמו שהתכוננתי לקראת אליפות אירופה, ככה נלחמתי גם בקרצינומה".
איך תיווכתם את זה לילדים?
איגור: "הכי חשוב היה להגיד את האמת. לא מקובל עלינו לקרוא לסרטן 'המחלה'. זה לא וולדמורט, יש לזה שם. הושבנו את הילדים והסברנו להם".
ג'ני: "הלכתי לפסיכולוג כדי להבין איך אני מתווכת את זה לילד בן 3 ולילדה בת 6. מה אומרים ואיך אומרים, כדי שלא לשרוט ולפצוע אותם. ידעתי שאני הולכת לאבד את השיער ושאני צריכה להתכונן לקראת זה. בשיחה אמרתי לילדים, 'אמא חולה ותעשה כל מה שתלוי בה כדי לנצח. אעשה כל טיפול שהרופאים יגידו לי שצריך כדי שאהיה איתכם כאן לעולמים'. הילדים היו עקב אכילס, הם אלה ששאלו את השאלות הכי כואבות".
כמו מה, לדוגמה?
איגור: "הם שאלו אותנו בפּנים, 'מה, אמא תמות?'. עד היום יש להם טראומה מזה. ענינו שאמא והרופאים עושים הכל כדי שאמא תבריא ותחלים".
ג'ני: "אני ביולוגית, אז הסברתי להם איך הגוף בנוי ושסרטן הוא תא אחד קטן בתוך הגוף שקרתה בו תקלה, משהו לא בסדר, ושכדי להרוג אותו, בגלל שהוא גדל מאוד מהר, אני צריכה לעבור כימותרפיה. אמרתי להם שיחד עם השיער שנושר, נושרים גם התאים הסרטניים מהגוף של אמא. תקופת הקרחת הייתה קשה מאוד לאריאל. היו שחיבקו ותמכו, אבל היו ילדים רעים שלעגו לה: 'יש לך שני אבות. מה, אמא שלך שינתה מין והפכה לאבא?'. זה ישב עליה".
איך ייעצתם לה להגיב על ההערות האלה?
איגור: "דיברנו עם ההורים של אותם ילדים. לא כדי שיקבלו נזיפה אלא כדי שיבינו במה מדובר ושמה שהם אומרים פוגע. לילדים שלנו אמרנו שלא יתייחסו".
ג'ני, כדמות חזקה ודומיננטית, איך הרגשת כשהיית פתאום חלשה מול הילדים שלך?
ג'ני: "עברתי תקופה לא פשוטה. מאמא מאוד נוכחת וסמכותית, הייתה תקופה לא מבוטלת שהייתי אמא שלוקחת צעד אחורה, שלא נמצאת. למדתי לשחרר ולבקש עזרה. זה משהו שלא ידעתי לפני כן, כי תמיד הייתי הג'דה של הבית. אני הייתי מי שעוזרת ופתאום נאלצתי לבקש עזרה, להעביר סמכויות, לחלק משימות. למדתי איך לסמוך עליהם".
איגור: "שבוע אחרי הניתוח, הבת הגדולה ביקשה חופשה מיוחדת מהצבא כדי לעזור לי בבישולים, במקלחות, בכביסה. היא גרה איתנו בתקופה הזאת".
ג'ני: "הייתי מרימה את עצמי ועושה הליכות כל יום. חוזרת מטיפול כימותרפי, נחה שעה וחצי ויוצאת להליכה, או יותר נכון – לזחילה. הייתה 'תורנות ג'ני' במשפחה, בכל פעם מישהו היה מלווה אותי בהליכה כזאת. זה היה יום-יום, בנוהל".
איגור: "בשנה שעברה השתתפנו שנינו במרתון תל אביב. אומנם רק חמישה קילומטרים, חלק רצנו וחלק הלכנו, אבל היה לנו מאוד חשוב להשתתף, להניע את הגוף ולהראות שהוא פועל ושאפשר להמשיך".
איך התלמידים הגיבו על המחלה?
"המשכתי ללמד בזמן שהייתי חולה, המנהלת המדהימה שלי אפשרה את זה. הקורונה עשתה איתי חסד, כי יכולתי ללמד בזום. בימים שכן יכולתי לתפקד, הייתי שמה פאה ומלמדת מהבית. בסוף השנה לכיתה שלי היה טיול ללונה פארק. בדיוק באותו היום היה אמור להיות לי טיפול כימותרפי. אמרתי למנהלת המחלקה האונקולוגית, 'אני לא מפספסת טיול סוף שנה, אין מצב. אני מאוהבת באקסטרים, אוהבת רכבות הרים ובנג'י. רציתי לעשות אנקונדה, אבל הייתה עליי פאה שעולה 10,000 שקל. אם היא נופלת, זה באסה. אחד הילדים אמר לי: 'תורידי כבר את הפאה ותעלי איתנו. תשחררי, ראינו אותך. היינו שם בשבילך, היינו איתך בתהליך'. הורדתי את הפאה ועליתי איתם לאנקונדה".
זה מאחורייך היום?
"אני נקייה. בסרטן אין דבר כזה 'מאחורייך' לגמרי. לא מדברים במושגים האלה. אני עדיין בטיפול ביולוגי ופעם בכמה חודשים מקבלת טיפול שמשבית אותי ליומיים. בגלל הטיפול הזה אני לא מרגישה את הידיים. אני לא יכולה לקלח את הילדים ולרוב לא מבשלת. הילדים התרגלו לזה שאבא מבשל ומקלח. אריאל למדה להיות עצמאית. הייתי יושבת על אסלת השירותים ומשגיחה שהיא מתקלחת בסדר, כי פיזית כבר לא יכולתי לקלח אותה. גם היום אני לא יכולה. אני רוצה להאמין שברגע שהטיפול הביולוגי יסתיים, זה ייגמר".
מה המחלה שינתה בך כבן אדם, כאמא, כבת זוג?
"יצאתי מזה חזקה יותר. אני בן אדם אופטימי, וזה הפך אותי לאופטימית עוד יותר. הסרטן לימד אותי שלא אהיה פה לעד, שאין דבר כזה 'מחר' – יש כאן ועכשיו, או אתמול אם אפשר. אני רוצה לחוות, אני רוצה לטוס, אני רוצה לטייל, אני רוצה לצבור חוויות עם האנשים שאני אוהבת כמה שיותר. מה נשאר מאיתנו בסוף? החוויות".
איגור: "בן אדם, ברגעים האחרונים שלו לפני שהוא עוצם את העיניים, נזכר בחוויות שעשה בחיים ובאנשים שהוא אוהב, לא בכמה מכוניות יוקרה היו לו או כמה מיליונים בחשבון הבנק. צבירת חוויות – זאת המטרה בחיים".
לעבור את גבול הפחד
האתגר הראשון שמשפחת בלינדרמן התמודדה איתו ב"מבחן ההורים הגדול" היה אתגר קיר הטיפוס. אריאל ויונתן התבקשו לטפס על קיר גבוה ומאיים, כשההורים למטה מעודדים וממריצים אותם. הדרך שבה דחפו את יונתן לטפס עוד ועוד, אף שפחד מאוד, עוררה לא מעט תגובות מההורים האחרים.
"אריאל התנדבה לטפס על הקיר וביצעה את המשימה", מספרת ג'ני. "יונתן, שהיה למטה, התעקש גם הוא לעשות את זה, למרות שהוא מפחד מגובה. הוא אמר לי, 'אני רוצה, אני הולך לטפס'. כשאריאל סיימה את המשימה בהצלחה, אמרתי לו, 'חמוד, אני יודעת שיש לך פחד גבהים. אם אתה מחליט לטפס, אני לא אסתפק שתעשה שתי מדרגות. אני לא מצפה שתגיע עד למעלה, אבל כן שתעבור את גבול הפחד שלך. טפס שתי מדרגות מעל מה שאתה מפחד'".
בזמן אמת זיהיתם שהוא מפחד מאוד ורוצה לרדת?
איגור: "לא יכולנו לראות מלמטה את תנועת הראש שלו ואת המבט".
ג'ני: "אם הייתי רואה את זה, הייתי מורידה אותו ונותנת לו חיבוק. פספסתי את ה'לא' הזה לצערי. זה לא שהייתי מוותרת לו, אבל כן הייתי מורידה את הרגל מהגז רגע אחד לפני כן כדי שלא להביא אותו לקצה".
דיברתם עם יונתן כשיצאתם מקיר הטיפוס?
ג'ני: "כשחזרנו הביתה הדבר הראשון שאמרתי ליוני היה, 'אני ממש מתנצלת, דחפתי מדי. לא הייתי בסדר'. כששידרו את זה בתוכנית הוא שאל, 'למה בכל זאת דחפת?'. עניתי לו, 'כי אתה ביקשת לטפס'. הייתי צריכה לעצור רגע לפני כן, אבל אני מכירה את הילד שלי, הוא רצה לעשות את הדבר הזה. האם זה שילד יטפס או לא יטפס יפגע לי באגו? לא. האם זה ישנה משהו אצלי? לא. רציתי ללמד אותו להצליח, זה התפקיד שלי כאמא. אנחנו חיים בעולם תחרותי ובו מי שנבחר זה המצוין, הטוב ביותר. רציתי ללמד אותו להיות הטוב ביותר".
אתם פוגשים סיטואציות דומות לזו ביום-יום?
איגור "זה חלק מעניין ההתמדה. אצלנו אם ילדים מתחילים להתאמן באיזשהו חוג ספורט, הם מסיימים עונה. אין דבר כזה אחרי שלושה-ארבעה חודשים להגיד, 'לא בא לי'. באלי זה אי באוקיינוס ההודי. אם יש התחייבות, צריך לסיים אותה".
ג'ני: "אנחנו לא נכריח ילד ללכת אם הוא ממש מתעקש שלא, אבל אני כן מבררת אם זה יושב על עצלות או על 'משעמם לי'. גם בעבודה לפעמים לא כיף, אז לא נלך לעבודה? אם לא כיף בזוגיות, נחליף בני זוג כל הזמן? אני לא אומרת להישאר במקום שרע בו, אבל אם עשית בחירה – סיים עונה ובחר חוג אחר בשנה הבאה".
ואם באמת לא מתחשק ללכת לחוג פעם אחת?
ג'ני: "כשיש מצוקה אמיתית לא אשלח, אבל אם זו מתיחה ברגל או שריר תפוס אז וואלה, אריאל מתאמנת ארבעה ימים בשבוע בהתעמלות אומנותית וקורה שהשרירים נתפסים. את קפטנית הקבוצה, את מובילה, יש שישה אנשים שתלויים בך. את לא יכולה שלא להגיע. אם היא לא תגיע אין קבוצה. אני מלמדת אותה אחריות מהי. אני נותנת גם דוגמה אישית, אני קמה והולכת לעבודה גם בימים שאני מרגישה פחות טוב, כי יש לי אחריות. אני מובילה אנשים אחריי".
באתגר ההפוך החליפו הילדים וההורים את התפקידים, והילדים התבקשו להתנהג עם הוריהם כפי שהם נוהגים איתם בדרך כלל. הילדים של משפחת בלינדרמן קיבלו עליהם את תפקיד ההורים ברצינות, נזפו בג'ני ובאיגור על התנהגויות שונות בבית והענישו אותם, וזו הייתה מראה שלא היה קל להתבונן בה. "בסוף האתגר אריאל אמרה, 'טוב, הגזמתי'. זה ידוע, מבחינה פסיכולוגית, שבגיל הרך ילדים עלולים להגזים כשהם מקבלים את התפקיד הזה", אומר איגור. "כשילד מנסה להידמות למבוגר, הוא מקבל דוגמה מכל המבוגרים המשמעותיים בחייו, לא רק מהבית".
את מי עוד היא חיקתה?
ג'ני: "לאריאל יש שלוש מאמנות, אחת מהן מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית, ואני לא צריכה לספר מה זה אומר. את המאמנות שלה אריאל רואה לא פחות ממה שהיא רואה אותי, לפעמים אפילו יותר. אני הייתי מי שעודדה אותה לשם ואלה האנשים שאני רוצה שיהיו איתה כשהיא גדלה".
יש פסיכופתים על פני כדור הארץ
אחד המבחנים שעוררו סערה בתוכנית היה "מבחן הזר": שחקן מטעם ההפקה ניסה לפתות את הילדים להתלוות אליו. הילדים למשפחת בילדרמן לא התפתו, בעוד היו ילדים אחרים שכן. "מה שאנחנו מכניסים לילדים שלנו לראש הוא שאם הם רואים סבתא שלא מסוגלת לחצות את הכביש או סבא שנפל, הם יכולים לגשת לעזור – אבל בן אדם מבוגר שניגש לילד קטן, מבקש עזרה או מציע משהו, הוא בן אדם מעורער בנפשו", אומר איגור. "אגף החקירות צריך לטפל באדם הזה. יש פסיכופתים על פני כדור הארץ".
ג'ני: "אף בן אדם מבוגר נורמטיבי לא ייגש לילד זר לחלוטין ויבקש ממנו עזרה כלשהי או ייתן לו משהו, סתם כי הוא חמוד. אנחנו מלמדים אותם שזה לא סביר. מבוגר פונה אליכם ומבקש עזרה? תענו לו, 'סליחה, ההורים שלי אמרו לא לדבר עם זרים' ותלכו. מציעים לכם משהו? תעשו את עצמכם מרימים טלפון להורים ותמשיכו ללכת. תתעלמו. אל תגיבו".
הורים אחרים טענו שבכך אתם סוגרים אותם לעולם.
ג'ני: "בגלל שאני עובדת עם נוער, יצא לי להיות חלק ממערך עזרה לנערים ונערות שעברו תקיפה מינית. אני לא רוצה להיות שם בדיעבד. אחת האמהות בתוכנית אמרה: 'מקסימום יקרה ונטפל'. אני לא רוצה לטפל. אני רוצה לעשות כל מה שתלוי בי כדי למנוע את זה מלכתחילה, אני לא רוצה להגיע לשם בכלל".
רוב הפגיעות בילדים קורות דווקא בסביבה הקרובה.
ג'ני: "אני מסכימה שרוב מעשי האלימות והתקיפה המינית קורים בתוך בתים, וגם שם צריך ללמד אותם מצפן. אנחנו מדברים על הגוף הפרטי ושאם מישהו נוגע בי בצורה שלא נעימה לי אז אומַר לו, 'אל תיגע בי בבקשה', גם אם זה אדם קרוב שלכאורה אנחנו מכירים, כמו מאמן, מורה או חבר משפחה. אלה דברים שאנחנו שמים על השולחן".
ההשתתפות בתוכנית גרמה לכם לשנות משהו בהתנהלות שלכם מול הילדים?
איגור: "עשינו מין כיול כזה. היום אני משתדל לשחרר יותר, אבל זה לא כזה פשוט. אני לא יכול להגיד שאני לגמרי מצליח. כבר במשימות עצמן למדנו לקח מהתנהלות כזו או אחרת. לא להגזים, לדעת מתי לעצור ולשחרר מושכות היכן שאפשר. אנחנו יודעים לקבל ביקורת, אנחנו לא ההורים הכי טובים בעולם – כי לא קיים דבר כזה".
ג'ני: "לא קיבלנו חוברת הוראות איך עושים את זה נכון. אני עושה את הכי טוב שלי, את מה שאני מאמינה בו. לפעמים אני טועה. אני בן אדם ביקורתי מאוד, בעיקר כלפי עצמי. אני יודעת לשים על עצמי את הזרקור ולהגיד, 'הייתי לא בסדר'. שנינו יודעים לתקן".
מה הסיבה לדעתכם שההורים האחרים לא בחרו בכם ובשיטה שלכם ונשארתם מחוץ לחצי הגמר?
איגור: "כי זה לא באופנה. באופנה היום להתייפייף".
ג'ני: "לא אופנתי להיות סמכותי ולהציב גבולות. כשהמילה 'גבולות' הייתה נאמרת בתוך האולפן, היה עולה שם עשן. כמה מההורים התרעמו ואמרו, 'הגבולות מיותרים'. מה? אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. האם יש בה גבולות וחוקים? יש. אז איך אפשר שבבית לא יהיו חוקים? זו לא אנרכיה. אנחנו כן מלמדים את הילדים שלנו להביע את הדעות שלהם, מקשיבים למה שיש להם להגיד ולא פוסלים את הדעה שלהם".
הופתעתם ממה שהורים אחרים אמרו עליכם מאחורי הגב?
איגור: "היו כמה דברים שהופתענו לשמוע, אבל לא ניכנס לפרטים ושמות".
ג'ני: "אני לא סוכרייה, לא אמורים לאהוב אותי. כן אמורים לקחת משהו מכל אחד מאיתנו. אני לקחתי מכל אחד מזוגות ההורים האחרים משהו, גם מאלה שפחות התחברתי אליהם, שזה בסדר ולגיטימי".
להביט בהם מהצד כשיגדלו ולהרגיש שעשינו משהו נכון
אתם כל כך עסוקים בהורות. יש לכם בכלל זמן לזוגיות שלכם?
ג'ני: "אנחנו קנאים לזה לא פחות משאנחנו קנאים להורות. אנחנו יוצאים לדייטים ומשאירים את הילדים עם סבא וסבתא, שיש להם גישה זהה לחלוטין לשלנו. אנחנו מפקידים אותם באותה שיטת הורות".
איגור: "אני יכול לדבר עם ג'ני על מישהי ברחוב ועל איך שהיא נראית, וגם ג'ני יכולה להגיד לי, 'הגבר הזה נראה טוב'. זה לא שאני הולך לבגוד בה עכשיו. ראיתי אישה יפה, היא ראתה גבר יפה, אבל אני יודע שהיא שלי כמו שהיא יודעת שאני שלה".
ג'ני: "אנחנו מאמינים אחד בשנייה וסומכים אחד על השנייה. אני בחיים לא מקנאה לו, אבל הוא כן קנאי. קשה לו כשאני יוצאת עם אנשים אחרים. כשהתחלנו לצאת היה לי מעגל חברתי של חברים גברים. איגור היה מתקשר לשאול איפה אני ושומע, 'יצאתי לבירה עם החבר'ה'. היום זה יותר זוגות, כי לחברים האלה יש בנות זוג".
איגור: "בהמשך, כשהבנתי מי החברים האלה, העדפתי שהיא תצא איתם מאשר עם חברה שיכולה לגרור אותה לאיזושהי בעיה. ידעתי שהיא יוצאת עם חבר'ה שישברו למישהו את המפרקת בשבילה, סליחה על הביטוי, כך שהייתי ממש רגוע".
חוץ מהקריירות שלכם, גם אריאל כוכבת לא קטנה.
איגור: "אריאל מדגמנת מגיל צעיר. בגיל עשרה חודשים סוכנת ראתה תמונות משפחתיות שלה בפייסבוק ופנתה אלינו. לפי החוק בישראל ילד לא יכול לדגמן לפני גיל שנה. היא שאלה אותנו מתי יש לאריאל יום הולדת, והתקשרה יום אחרי שמלאה לה שנה".
ג'ני: "אריאל דגמנה עבור רוב החברות הגדולות בארץ. היא הפרזנטורית של צליל שקד, שם דבר בתחום התחפושות ובגדי הערב לילדות. היא פרזנטורית שלה שנה שישית כבר, הפרצוף של המותג. היא דגמנה לנמרוד יחד עם יונתן בעונה האחרונה, עשתה פרסומות וקמפיינים. אנחנו מלמדים אותה שהעבודה צריכה להיות עם שכר. לא עובדים בזול או בחינם רק בשביל להתפרסם. עדיף שלא ללכת בכלל מלעבוד קשה ולקבל גרושים".
מה החלום שלה?
"אריאל חולמת להיות מנחה בטלוויזיה ושתהיה לה פינה ב'גלית ואילנית' על טיולים משפחתיים. אנחנו מטיילים בארץ מלא, צוברים חוויות. היא רוצה לתת רעיונות להורים מה לעשות עם הילדים שלהם בשבת. אנחנו עושים את כל מה שתלוי בנו כדי לאפשר לה את זה".
מתי יגיע הרגע שבו תגידו, "זהו, עשינו את שלנו, אנחנו משחררים ושולחים את הילדים לעולם הגדול"?
איגור: "אין איזשהו רגע שאתה אומר, 'הגעתם לש"ג, יאללה, צאו החוצה'. אגלה סוד, אני מתייעץ לפעמים עם הילדה הגדולה שלי".
ג'ני: "תמיד יש אחריות הורית, אבל אי-אם לקראת סוף כיתה י' המשילות משתחררת. השיח הופך להיות שיח של כבוד. אני מכבדת אותך וסומכת עליך, כבד אותי בחזרה. ביפן עד גיל 5 מפנקים את הילד ברמות מטורפות. מגיל 5 עד 12 מרביצים בו תורה, דוחפים אותו, מצפים ממנו. שמים לו גבולות ברורים. מגיל 12 עד 15 הופכים את זה לעוד יותר קשה, מהדקים את הגבולות. בגיל 15 משחררים. אחד הרגעים המרגשים הוא להביט מהצד ולדעת שעשינו משהו נכון. הילדים תמיד יבדקו את הגבולות, גם אני בתור נערה חציתי גבולות, אבל תמיד ידעתי לחזור לדרך הישר, לתלם, כי היה לי מצפן פנימי: גבולות ברורים שלימדו אותי וחינכו אותי אליהם".