עד היום הילדים של ערן זרחוביץ' מאוד התחשבו במקצוע של אבא. "שני הבנים נולדו ביולי. ממש שבוע אחר אחרי הפרק האחרון של 'ארץ', אחרי העונה. ועכשיו זה יהיה מעניין. אשתי בחודש שמיני, היא אמורה ללדת בפברואר. אין לי מושג איך זה יעבוד".

איך באמת?
"גיליתי שבחיים אין טעם לחשוב הרבה לפני. עוד נגיע לרגע, זה נקרא הדחקה. אני פשוט מדחיק".

דיברתם על זה?
"כן, זה בעיה. כשיש עונה, אז מבחינתי זה קצת בסיס סגור טיפה, העבודה".

ומה קורה אם אתה תופס שפעת?
"קודם כל יש לנו חיסונים נגד שפעת. אבל כן, היו מקרים שהדמויות היו חולות. אני זוכר איך הייתי פעם גמור בתוך בנט, רואה את עצמי בבית עם עיניים מנצנצות. אם אני ממש גמור מת, אני אדלג על יום כתיבה, וגם זה נדיר. בחדר כותבים יש ספה. אתה נשפך עליה".

אז יש סיכוי שגם תגיע למחלקת יולדות בתור בנט.
"כן. זה יהיה קצר ונחמד", הוא צוחק.

אני מניחה שאתם כבר מספרים מה מין הילוד?
"הילוֹדה".

הופה, בשעה טובה. מחפשים שמות?
"כל הזמן. רוב זמן הקריאייטיב שלי הולך על למצוא שמות לבנות".

ליד ערן זרחוביץ'
צילום: סטודיו מאקו, רונן אקרמן

קוראים לי בנט לנצח

לזרחוביץ', זרחו - כפי שמכנים אותו בערך כולם, נשאר בקושי שבוע לתרגל הורות נוכחת. ברביעי הקרוב "ארץ נהדרת" תחזור לעונה חדשה, אינטנסיבית ומטורללת, על רקע הבחירות המוזרות של 2019 (16.1, 21:00, קשת 12). המפלגות הולכות ומתחלקות כמו תאים עובריים, ובקרוב מאוד פייק-ביבי ופייק-לפיד יצטרכו לפנות מקום לדמויות חדשות שיתחרו על הלב שלנו. זרחו, כצפוי, יעלה על מדים, שיניי שפן וכיפה רופפת, ויכנס לדמות שכבר זורמת לו בדם. "אני אהיה הרבה בנט, אין לי בעיה. אני אוהב את הדמות מאוד".

יש הבדל בין עונת בחירות לעונה רגילה?
"עונת בחירות זה מתנה. אין משהו יותר כיף לתוכנית סאטירה מבחירות. כולם עובדים. זאת אומרת גם הפוליטיקאים, כולם בווליומים גבוהים, כולם מייצרים בשבילנו. הרבה פעמים דברים קורים ברגע האחרון, לדוגמה דמות שאמורה להיות בפאנל יוצאת יום לפני, כי אחרת נהייתה משמעותית ומתאימה יותר. זה חלק מהאקשן. ברקע יש גם את פייסבוק והרשתות החברתיות שמפרקות את הכל מאוד מהר, אז זה דורש מאיתנו לחשוב לא רק על הפנאצ' המיידי, אלא יותר לעומק".

ראית את הסטוריז של ביבי השבוע?
"השוחד בלי כסף? בטח. שוב, בגלל שיש היום פייסבוק ויוטיוב וכולי, הפוליטיקאים מקימים מחלקות קומיות. הניו מדיה דוחפת אותם לשם והם עובדים בזה כדי להתחבב על הקהל. אחת הדוגמאות הקיצוניות היא של בנט ושקד, שאימצו את המערכון של אסתי וראובן. אבל זה לא רק הם. ביבי עושה הרבה סרטונים קומים, גם לפיד התחיל".

ליד ערן זרחוביץ'
צילום: סטודיו מאקו, רונן אקרמן

איך אתה לומד לחקות מישהו?
"יש משהו בצפיה הראשונה שקופץ לך. ואז אתה צופה בזה שוב ושוב. חוזר על זה, כמו תוכי. אתה עושה סיכום של דברים נורא שטחיים, נניח ברקו. ראיתי אותו והקשבתי לו מלא פעמים. זה חגיגה של דמות. אפשר להגיד כל מה שאתה רוצה. התסכול מגיע כשאתה מנסה לתפוס דמות ולא מצליח".

כמו מי?
"רביב דרוקר. היה לו שיניים וזה הזכיר טיפה את בנט אז זה נורא קשה, לפעמים קשה למצוא את גווני הביניים, ואין מה לעשות, המנעד שלך הוא לא אינסופי".

"סטיריקן לא אמור להיות חבר של פוליטיקאים"

זרחוביץ' כותב ומגלם כמה מהדמויות הכי ממכרות ב'ארץ'. בעונה הקודמת בלטו סופר נני, שהציעה לא לרגוז על ילדים בילתי; ראובן, שהכל נהיה בגללו; ואייל ברקוביץ' שירק את כל מה שאסור להגיד כי "מה אני אעשה 'פירה?". על הדרך היו גיחות מוזיקליות עם מאיר אריאל, דורון מדלי ורינגו סטאר לאב. בהמשך השנה יופיע גם בסדרה החדשה של רשף לוי, "נחמה", בתור מנכ"ל הייטק דוש. הדמויות שהוא עוטה על עצמו מתלבשות מהר גם על הצופים, מדביקות אותנו בביטויים ושיבושי לשון כיפיים. אבל יש עוד תכונה משותפת. מבלי להתייחס למוצא האמיתי של מושא החיקוי, דומה שזרחו נוטה לקחת את הדמויות שלו לקצה הקשת האשכנזית. הגברים תמיד יהיו קצת גיקים, מסורבלים, ליימעכים, והנשים פולניות נרגנות, קשוחות, עם קול מחוספס או יציבה של רס"ר. ברקו מהבחינה הזאת, הוא בגדר טעות סטטיסטית.

מי בוחר לך את הדמויות, איך זה עובד?
"בחלק מהמקרים המערכת באה ואומרת, 'אוקיי רוצים לעשות חיקוי של זה-וזה, מי מתאים?', ובחלק מהמקרים אני אומר שאני רוצה לעשות מישהו. נניח גיא פלג, אם אני לא טועה זה בא ממני. אלדד יניב בא ממולי (שגב, עורך ארץ נהדרת). הבחירה ברזי ברקאי, אם את רוצה לחזור להיסטוריה שלי, קרתה במלחמת המפרץ. ישבנו בחדר האטום ושמעתי אותו, ומשהו בדיבור שלו נתפס לי".

אופירה וברקו
"ברקו זה חגיגה של דמות. אפשר להגיד כל מה שאתה רוצה". זרחוביץ' לצד עלמה זק | צילום: יחצ

שמת לב שרוב הדמויות האלה לא סקסיות, לא מגניבות? אני מסתכלת על חיקויים אחרים, נניח השף משה-משה, או אפילו לפיד ונתניהו, יש שם איזו עקיצה שרמנטית. בדמויות שלך לא ממש.
"אלה הדברים שאני אוהב להדגיש. כשאני מחקה את גיא פלג או את ברקוביץ׳ אני לא רואה שם סקסיות, וזה לא קשור לבן אדם ספציפי".

לפעמים זה כן קופץ. פוטין שעשית למשל היה קצת סקסי, גם ברינגו סטאר הייתה קריצה?
"אני לא רואה את זה. זה איזשהם צבעים שאני אוהב להוציא. בכל הדבר אין סקסיות".

אני רק תוהה אם זה מודע בכלל.
"את בעצם מאשימה אותי שאני לא סקסי? אין לי אלטר אגו כזה. מישהו גם אמר לי פעם, 'למה הדמויות שלך לוזריות?'. קומדיה, כמו שאני רואה אותה, זה לא עולמם של הווינרים. נניח הטורטלים שכתבתי את יחד עם אסי (כהן) ועם טייכר (שרון טייכר) הן כאילו דמויות סקסיות, בדרכן, אבל בגדול הן מאוד נלעגות. זה לא איזה דוגמן ודוגמנית. זה הכל כזה תיאטרון בובות גרוטסקי כזה".

נוח לך ללכת ללוזרים? חופשי שם יותר?
"אם אני אענה לך על זה אז כאילו אני מסכים עם זה שהדמויות הן לוזריות. זה מה שמצחיק אותי. גם אם אני עושה מישהו שהוא חתיך - אז הוא רק חושב שהוא חתיך; אם אני עושה מישהו שהוא קול - אז הוא רק חושב שהוא קול. הוא נלעג בדרכו. זה כמו שהייתי באיזה אירוע ובא אליי מישהו והייתי לבוש יחסית יפה, לעצמי, ואז הוא אמר לי, 'בטח לקומיקאי זה קצת בעייתי או מוזר להיראות טוב'. והסתכלתי עליו ואמרתי לו, בוא לא נפריז. זה לא שהקומה פה מתמוטטת".

הנה רואה, אתה הודף. יכולת להגיד, אוקיי, תודה.
"אני גם יודע להגיד תודה, אבל זה לא העולם הזה. יודעת מה, אני אקח את זה למקום אחר. יש גם חיקויים שלמחרת מושא החיקוי מתקשר להודות לבן אדם שחיקה אותו".

זה מבאס?
"אני לא מחפש את זה. סטיריקן לא אמור להיות חבר של פוליטיקאים. ואני חושב, מבלי להעליב, שאתה גם לא אמור להיות חתיך בחיקוי, לא שאם הייתי מתאמץ הייתי חתיך בחיקוי".

גילה אלמגור
גילה אלמגור, השחקנית והשחקנית | צילום: מיכל אפרתי

אגב, גם היום אתה לבוש יפה, סווטשירט קטיפה כחול. יפה.
"אני מניח שמאז שאני עם לירון השתפרתי כמתלבש. אני שם לב לנושא יותר. אנחנו הולכים יחד, קונים בגדים. שוב, אני לא מאיים על אף דוגמן כרגע, אבל אני מרגיש מאוד טוב עם עצמי".

איך אתה מטפח את עצמך?
"אני רץ. מאוד לאט, מאוד לבד. אני לא רוצה שירוצו איתי. לא רוצה לרוץ בקבוצות. לא מרתונים, לא חצאי מרתון, אני רץ מאוד לאט".

איפה אתה רץ, על מכשיר?
"לא, בחוץ. בעולם האמיתי בין האנשים. כמובן עם תחפושת".

איפה אתה משחיל בלו"ז את הריצה?
"אני אפתיע אותך, לפעמים, פעמים כל כך מאוד מועטות שזה מגוחך להזכיר את זה בראיון, קמתי בשש בבוקר. בפועל זה קרה ארבע פעמים. רוב הפעמים אני רץ אחרי שהילדים הולכים לישון או ממש לפני".

"הייתי משוכנע שאהיה לבד"

מי שרואה את הסקסיות והמגניבות שלו בכל דמות, מבטא ופיאה, היא האישה שלצידו, לירון קורמן (38), דוברת ב"שניידר" ואם שני בניו, נעם (4.5) ואילי (3.5). סיפור האהבה שלהם מתוק ומביך, מקריפ לפרקים ובעיקר - מנוטרל מציניות ותחכום היתר המתישים שמאפיינים את עידן החיזור הנוכחי. הם הכירו לפני כ-15 שנה, היא עבדה בחנות הצילום של פראג', הוא כבר כתב לכמה סדרות טלוויזיה. הוא נדלק עליה, לה היה חבר. ואחר כך עוד חבר. ואז זה לא הסתדר. ואז החיים עצמם.

ליד ערן זרחוביץ'
צילום: סטודיו מאקו, רונן אקרמן

עבר עשור. זרחוביץ' הפך בינתיים מכותב לטאלנט, עבר לפרונט והבריק בדמות השחקנית-והשחקנית גילה אלמגור ואמציה ב"פרלמנט". הקריירה הייתה בנסיקה, הביטחון העצמי התייצב וכשהוא חזר הביתה בסוף יום עבודה, הוא בכיף היה יכול לספר את כל זה לקירות ("לא הייתה חרדה להיות לבד. אני די הייתי משוכנע שאהיה לבד"). מבואס הוא חתך לחודש בהודו, וחזר עם התשובה. "שאלתי את עצמי, תכל׳ס - עם מי אתה רוצה להיות? את מי אתה אוהב? וידעתי שזאת היא. לירון. פניתי אליה כמה וכמה פעמים, זה לא קרה במכה. ואני שמח שהיא השתכנעה".

אז כמה זמן אתם כבר יחד?
"אנחנו שש שנים ביחד, נשואים חמש. מכירים? מזמן. היא הייתה צעירה כשהסיפור שלנו התחיל, ואני אומר שהיא הייתה צעירה כי אני לא הייתי צעיר בשום שלב בסיפור. הייתי בן 28 כשהכרתי אותה, והיא 21".

אני מרגישה שיש שתי תקופות חיים. ערן זרחוביץ, כוכב טלוויזיה מצליח, אבל קצת בודד. ואז הטוויסט-"
"הטוויסט הוא שהכרתי את לירון", הוא קוטע אותי ."וזה לא אחד הטוויסטים, זה זה. איתה הגיע איזה ביטחון שאתה מקבל ואתה חי בו. זה לא משהו שהיה לי לפני עשר שנים. אני לא איזה עלה נידף, אבל נניח מאוד קשה לי עם אנשים שאומרים, 'יש לי קטע גאוני, העליתי קטע גאוני, אתה חייב לראות קטע גאוני שעשיתי'. אני לא יכול להגיד את זה אף פעם על שום דבר".

זרחוביץ' ומשפחתו
"חשוב לי להרשים אותה". עם זוגתו, לירון קורמן, והבנים | צילום: באדיבות המצולם

זה ממשיך להיות בדיחה פנימית שלכם, ה"פניתי אליה כמה פעמים" הזה?
"קצת, כן. תשמעי זה מזל גדול לקלוע לבן אדם. כי גם שום דבר לא מכין אותך לחיים שאחר כך. גם ילדים וכאלה, אני לא צריך לספר לך. למרות שלנו יש שניים, בקרוב שלושה, לך רק אחד".

אז אני לא נחשבת הורה בעיניך.
"כן, מה זה אחד? אני שונא הורים לאחד. היה איזה יום שהיינו בים, זה היה כשהם היו ממש קטנים, הפרש של שנה. ואנחנו מנסים לחתל אותם בחול עם המחטים האלה מהמים של הים, והם צורחים, וברקע אני רואה זוג יפה כזה הולך עם ילד והם מנדנדים אותו ביד. ראיתי אותם ושנאתי אותם. זה לא פייר. זה לא כוחות. אתם צריכים להתעבר, אתם צריכים שהקושי יעלה".

בוא נחזור רגע לבית. ספציפית לניהול הבית. איך נראה היום שלך?
"אני שם את הילדים בגן. ואז אני ברדיו עד 10. עכשיו, ברדיו, כדי שאני אוכל לשרוד, כותבים איתנו עוד ארבעה אנשים. דור כאהן ויותם בקר, הם נקראים הנכדים, ודור מוסקל ועומר ריבק, הילדים. הם באמת מתנה. ואז אנחנו עוברים לבניין קשת".

עד?
"עד הערב".

"וכשאתה כבר בבית, אתה נוכח או שהראש ממשיך לחשוב על דמויות ופיצוחים?
"כשאני עושה את העוגיות שלי אז אין, הראש שלי רק בעוגיות אני לא חושב על כלום. אני בבית", הוא צוחק.

אני רואה את המבט שלך. זו שאלה שבדרך כלל שואלים נשים, "איך את משלבת העבודה ומשפחה".
"נכון אבל דווקא רואים היום ששני הצדדים צריכים להצטדק. קראתי ראיון עם שחקן, לא חשוב שמות, שגם היה בעמדה שהוא צריך להצטדק על זה שהוא דווקא כן רואה את הילדים. אז כן, אני עובד קשה, יש כמה חודשים אינטנסיביים מאוד, ואז יש חמישה חודשים ש'ארץ' בפגרה ואני יותר בבית".

ליד ערן זרחוביץ'
צילום: סטודיו מאקו, רונן אקרמן

אתה מציג ללירון דמויות חדשות שאתה עושה? 'בואי שניה, תקשיבי רגע'.
"הרבה פעמים כן".

אישה מסכנה.
"לפעמים אתה יודע רק ערב לפני שאתה הולך לעשות דמות מסוימת, ואני שואל את עצמי איך אני אצליח לעשות אותו אם אין לו אותו אפילו בקצה? ואז הדעה שלה נורא חשובה לי".

שמע, אתה עובד המון שעות, היא צריכה כל הזמן לתמוך בדבר הזה, אדמיניסטרטיבית ורגשית. היא משלמת מחיר?
"על זה שהיא הקריבה את החיים שלה והיא איתי, 'מכל הגברים בעולם היא איתך?' (צוחק). תראי, לירון היא המון דברים. אני לא רוצה להגיד 'משלימים אחד את השני' אבל אנחנו ביחד בתוך המון דברים וגם בזה".

איפה אתה מרים לה?
"תמכתי בה מאוד שתלך ללמוד, והיא לומדת פסיכותרפיה, בנוסף לתואר השני שיש לה בפוליטיקה וממשל. אני מקווה מאוד שאני מצליח להרים לה כמו שהיא מרימה לי. אני תלוי בה מאוד, חשוב לי להרשים אותה וחשוב שזה יצחיק אותה. כשזה לא מצחיק אותה זה סימן".

ויש עוד זוגיות. שרון טייכר, שאיתו אתה צועד יד ביד כבר כמעט עשרים שנה. בזכות מי זה מחזיק?
"המון בזכותו. הוא אחד האנשים הכי טובים שאני מכיר. זה לא אומר שאני לא. אבל הוא בן אדם מאוד טוב. כן, יש לו לב טוב".

כמעט שבת שלום
"אתה גם לא אמור להיות חתיך בחיקוי". ראובן ואסתי | צילום: מיכל אפרתי

מה עם קצת מלחמות אגו, קנאה, לתפוס תחת?
"כשהכרתי את טייכר, הוא היה המפורסם ואני הייתי אלמוני. הוא היה אז ב'של מי השורה הזאת', זה היה בערוץ 10 לפני מאה שנה. ואני זוכר שהסתכלתי ואמרתי, וואו - הוא ממש לא עף על עצמו, ואנשים ניגשים אליו והוא מאוד נעים אליהם. מאוד אהבתי את זה. ואז את יודעת, החיים התקדמו, הלכו לאן שהלכו. אין סיבה שמישהו מאיתנו היום יתפוס תחת על השני. גם אין על מה".

יש בכלל כוכבות בקומדיה?
"הייתי באיזו מסעדה ונתנו לי עם החומוס כוס יין. ואמרו 'זה עלינו. זה מאיתנו'. נראה לי שזה בגדול מראה על הכוכבות בארץ".

"הרבה יותר קל לי לאלתר בתור ראובן. אתה בתוך שריון"

זרחוביץ' לא תופס תחת, הוא כן קצת מצטנע. כל הופעה שלו בפאנל של אייל קיציס היא ספקטקל של יצרתיות וכישרון. הוא לא סתם חלק מהקאסט של 'ארץ', הוא חלק מהדי.אנ.איי שלה. לאורך השנים קומיקאים עזבו את התכנית והחיים המשיכו, קשה לדמיין איך ארץ תשמור על אותה אנרגיה וחיות בלי זרחו-ברקו או זרחו-סטאר. מקובל לחשוב שתקופות מאושרות הן גזר דין מוות לאמנים, לא במקרה שלו. הטוב עושה לו רק טוב. "תראי, אני לא יכול להיות בגיל 23 לנצח. או בן 30. אני יכול להמשיך לתת דוגמאות, או בן 36. או בן 41 או בן 43, אני בן 44. זה מה שזה. אני לא יכול להיות לנצח בן 26 וברדיו בתחילת הדרך. חוץ מזה אני תמיד אמצא על מה להתלונן. זה המנוע הקומי והדלק הקומי".

את כל התלונות האלה הוא אוסף למופע סטנדאפ חדש שהוא כותב עם אסף שלמון, מהכותבים הראשיים של ארץ. כבר כמעט שנה שהוא בודק חומרים, כותב ומוחק, חוזר לעמדת האאוטסיידר. שום עדת מעריצים של טייכר וזרחוביץ' או הילת ההצלחה הטלוויזיונית לא תעמוד לעזרתו באולם החשוך. לא להרבה זמן לפחות.

זה סוג של מסלול הפוך, לא? מהטלוויזיה לסטנדאפ.
"חלק מהסטנדאפיסטים מסתכלים עלי במבט של, מה הוא בא? כאילו, מה קרה? מה אתה פתאום עושה סטנדאפ? זה העולם שלנו, של סטנדאפיסטים פרופר. ואתה מה אתה? אתה חקיין? אתה שחקן? בדרן? יש איזו רכושנות".

התגעגעת לגירוד הזה, להרגיש לא שייך?
"אני לא יכול להגיד לך שאני לא טיפה אוהב את התחושה הזאת. ביליתי הרבה זמן בשנה האחרונה בללכת למקומות, לשבת מאחורי הקלעים בשביל קצת לעלות לבמה, וכן ואתה מרגיש שאתה אאוטסיידר. עם כל זה שאתה כאילו בא מארץ נהדרת, יש בזה משהו".

יש הרגשה בשנים האחרונות כל מי שרוצה להצליח, לפרוץ - הולך לסטנדאפ. מה יש בפרפורמנס הזה שהפך לתו תקן של איכות?
"אצלי זה כמה דברים. אחד מהם זה שאתה כל הזמן מנסה למצוא את ה'מה דורש יותר אומץ'. לא שאני אומר שלהצטלם לארץ זה כזה פשוט. אבל יש משהו בסטנדאפ שזה אתה. מול הקהל. על אמת. אין פה יותר מדי הנחות. זה לא דמות, שאני רגיל לעשות. זה נטו על הפאנצ', הסיפור ועליך. הרבה יותר קל לי לאלתר בתור ראובן. אתה בתוך שריון. זה לא אתה".

אנשים שבאים לערבים של בדיקת חומרים יודעים שהם יראו אותך?
"ברוב הפעמים זה הפתעה".

איך הם מגיבים?
"שמחה. כן נורא נהנים. ואז מתחיל הקטע ועכשיו אתה צריך לעבוד. סליחה שאני נתלה באנשים כמו סיינפלד, אני מקווה שהוא יסלח לי. אבל הוא אמר שבדקות הראשונות יש לך גרייס, שזה אתה, מישהו מפורסם, ואחרי שתי דקות אתה צריך להתחיל להצחיק אותם".

העלית קטע קצר לפייסבוק שבו אתה מציג את הילדים כנרקומנים של ממתקים, מנסים לטשטש שהם כבר קיבלו מנה, מאוד מצחיק. פעם אמרת ללירון, אם תראי שאני כותב על ילדים, תרביצי לי. נכשלת.
"אה, הנה, פחדתי שלשם תלכי, אמרתי לה שאם אני ארצה לכתוב משהו על ילדים שתעצור אותי".

וכמה מהסטנדאפ הולך להורות?
"חלק נכבד, כי זה חלק גדול מהחיים שלי. ואני גם רואה איך הקהל מגיב לזה ואני אוהב לדבר על זה".

אתה מאשר חומרים רגישים עם לירון?
"ברור. אני לא רוצה לבאס אותה. חשוב לי גם שהיא תבוא לסטנדאפ. אם היא נמצאת שם אז זה מרים אותי יותר כי אני מנסה להרשים אותה. אני רואה את ההבדלים הרבה פעמים. כשהיא שם לעומת כשהיא לא".

פרופ' ישעיהו ליבוביץ
פרופ' ישעיהו ליבוביץ. קצה הקשת האשכנזית | צילום: מיכל אפרתי

מה השאיפה ממופע כזה?
"שיהיה סולד-אאוט אחד אחרי השני", הוא מחייך.

בשביל האגו?
"אני רוצה שיבואו. שיהיה מצחיק ושיאהבו את זה".

שיאהבו אותך.
"כן, התוכן הוא מאוד אישי. אין שם 'וואלה האמריקאים האלה', 'מה שטראמפ עושה לעולם', גם אין ביבי. זה עליי והחיים שלי. וכמובן גם של אסף בתוך הדבר הזה. מעורבבים ביחד".

זה כאילו סוג של המבחן הסופי?
"נקרא לזה בשפה חינוכית זה עוד מפגש עם הקהל".

די נו.
"אז מה זה נראה לך. תגידי, אם זה כן אני אאמץ את זה".

זהו סיפורו של ערן זרחוביץ׳ שהתחיל מהשורות האחרונות, בנה את עצמו, עבר מחסום ועוד מחסום, ועכשיו צריך להילחם בגודזילה של השלב האחרון. אם אתה מנצח כאן, זה אומר סופית שאתה אהוב.
"זה אומר שהיום יש לי אומץ לעמוד ולספר את הדברים האלה על עצמי. זה אומר שאם במערכת של 'ארץ' מכירים אותי בזכות דברים מסוימים, אנרגיה ודיבור מסוים, שאני יכול להפגין בקרבת האנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, אז אני רוצה שזה יעבור גם לבמה. שזה יהיה גם שם. בלי מסיכות. גם כל ערב הוא משהו אחר. הלב דופק בשיגעון ויש בתוך המוח מישהו שצורח בהיסטריה, מה הדבר הבא! מה אנחנו צריכים להוציא עכשיו!".

זה חתיכת דבר. רובנו הרי מפחדים לא להיות מעניינים.
"אצלי זה נקרא לא להיות מצחיקים".

"אני מקנא בצעירים במובן הזה שאתה לא רואה בעיניים"

בוא נדבר קצת על סוגיית הנשים הכותבות ב'ארץ'.
"כן. יאללה בואי נדבר".

איפה הן? אתה חלק מצוות, לא בדיוק במחלקת כוח אדם. ובכל זאת.
"בואי נתחיל מהשחקניות: הצטרפה אלינו עוד שחקנית מעולה, גיה באר גורביץ'. ויש את תום (יער). ויש את ליאת (הר-לב), ויש את שני (כהן) ויש את עלמה (זק)".

יש שחקניות.
"יש יוצרות. גיה יוצרת, תום יוצרת, ליאת יוצרת, עלמה יוצרת, שני יוצרת. כל אחת גם בכל מערכון שהיה, אפילו בטורטלים וכאלה או אסתי וראובן, לוקחת חלק לא קטן בזה. ליאת למשל, שכתבה עם טייכר ואיתי ביחד. יש גם כותבות אורחות".

ליד ערן זרחוביץ'
צילום: סטודיו מאקו, רונן אקרמן

בכל זאת, אי אפשר להתכחש לזה שמדובר במועדון גברי.
"הגרעין שבסופו של דבר הולך לחדרים וכותב, כן הוא גברי, רואים את זה ברולר של הקרדיטים. אבל אלף, כל הזמן יש חיפוש, ובית - כשיש מערכון חדש למשל שאנחנו כותבים, אז הבנות גם נכנסות לתמונה והרבה פעמים אנחנו כותבים יחד, דראפטים מתקדמים וכאלה. זה נורא דינמי. אני אשמח אם יהיו עוד, כותבות וגם כותבים".

עוד כותבים באופן כללי?
"כן, היום יותר קשה למצוא כותבים".

שוב דור ה-Y והשטויות שלו?
"דיברתי לא מזמן עם מישהו, שהוא קומיקאי, שנורא רוצה לבוא לפרונט. אמרתי לו תגיד, למה שלא תתחיל בלכתוב. רק לכתוב. אז הוא אמר לי לא, אני לא רוצה לכתוב לאחרים. אני רוצה לכתוב לעצמי. ואני לא יודע מה אני מרגיש לגבי זה. כי אני כתבתי גם הרבה לפני 'ארץ'. לפעמים אנשים גם אומרים לי, תגיד איך אני כותב ל'ארץ'? אני טכנאי שיניים ואני רוצה לכתוב ל'ארץ'. אני אומר רגע, תתחיל לכתוב לתוכנית אחרת, תעשה דרך, תשתפשף, כולם נורא רוצים להגיע לקצה".

הילדים האלה מאיימים עליך, גורמים לך לאי-נוחות יצירתית?
"לא, יש לי את המקום שלי ואני מרגיש בו בטוח. אני כן מקנא בהם במובן הזה שאתה לא רואה בעיניים, בקטע טוב, ואתה טורף את העולם וזה מדהים".

את מי חשוב לך להרשים היום, אתה מסתכל לראות מי עשה לך לייקים?
"ברור. זה כמו לראות כמה נתנו לך בחתונה".

והצ'ק של מי יותר שווה בעיניך?
"אני לא אגיד שמות. אבל את יודעת שכן. זה כמו לשאול אם אתה מחפש את עצמך בגוגל מדי פעם".

עושים את זה עדיין?
"לא, אבל לפעמים במהלך העונה אני מחפש בטוויטר. מעניין אותי לראות מה כותבים. כן אהבו את החיקוי, לא אהבו".

בוא נסיים עם הילדים הפרטיים שלך. איזה תכונות חשוב לך לטפח?
"חשוב לי שהם יהיו טובים, ושיהיו מצחיקים, אבל על אמת, הומור טוב. נעם שאל אותי לפני כמה ימים, 'אבא אני יותר מצחיק ממך?' אמרתי לו, בוא נסגור כרגע שאתה מצחיק מאוד".

צילום: רונן אקרמן | סטיילינג: שיר אליה | איפור: שירי שמשה | בגדים (לפי לוקים): לוק 1- חולצה: פול אנד בר, ג'ינס: Levis לפקטורי 54, נעלי בית: טוונטי פור סבן | לוק 2- חליפת ג'ינס: Levis לפקטורי 54, נעליים: רנואר | לוק 3- סריג שחור: רנואר | לוק 4- גולף: מאניה ג'ינס, ג'קט: קסטרו