כששופטי "מאסטר שף" טעמו את מנת הבמיה של אסף דיי, הם היו בטוחים שאת המנה שלפניהם הכינה דווקא אישה מתולתלת. להפתעתם אל האולפן נכנס גבר קירח ומשופם, הומו, גדל גוף עם ספטום "שממרכז לו את כל הפנים" וגבות ורודות-כתומות. לא פחות. "את הגבות לא עשיתי במיוחד, זה נשאר מלפני. נראות היא חלק ממי שאני, אני נורא אוהב אופנה ואני אוהב לבטא את עצמי דרכה. זה הלך רוח, זה מצב רוח, המון דברים טמונים שם".
הלוקים שלו בכל משימה וחשבון האינסטגרם עטור הכוכבים מסגירים אותו. גם לפני שהוא סיפר, מהר מאוד אפשר היה לנחש שדיי מגיע מהברנז'ה התל אביבית-תרבותית-אומנותית. בסגר הראשון הוא לא התמרמר על הפרויקטים שבוטלו ולא נתקף דאגה, אסף חברים ונסע לים המלח. החברים האלה הם ממש בני משפחה עבורו, אבל כמו שהוא אומר כל פעם שהוא פותח איתי בסחף השיחה נושא חדש: עוד נדבר על זה. "החודש במצוקי דרגות היה נפלא, ניקיון לנפש. אני לא יודע כמה זה נחמד להגיד את זה, אבל נהניתי מהקורונה. זה היה כמו יום כיפור ארוך. אני מבין את האנשים שעברו דברים קשים ונוראיים, איבדו את העבודה ואת היכולת לפרנס את עצמם. אני מצאתי שביל בין הטיפות".
"חוץ מזה אני גם עובר חוויה טובה במאסטר שף", הוא מספר בחיוך ביישני. "מבחינתי זה תחביב ישן שהיה לי זמן להתעסק בו תודות לקורונה. הציעו לי להשתתף כבר בשתי העונות הקודמות ולא הלכתי כי באמת לא היה לי זמן. אבל אם כבר אנחנו נפתחות, האמת היא שניסיתי להתקבל לעונה השנייה לפני עשר שנים ולא עברתי אפילו את הקאט לטלוויזיה. לא הגעתי לשלב המצלמה. ראיתי את העונה הראשונה ואמרתי לעצמי 'אני רוצה לעשות את זה'".
מה השתנה בעשור האחרון? מה פתאום הפכת לבשלן שעושה אוכל טוניסאי בנוסח אסיאתי?
"כן, האוכל שלי הוא שילוב של עולמות: אוכל צפון אפריקאי עם מזרח אסיאתי ועם טעמים של פה. מיש מש כזה שהוא אני. אני מאמין שדברים באים בזמנם ועכשיו זה הזמן שלי, פשוט ככה. ברור שהשתפרתי והשתכללתי. כמו שקורה בכל תחום בחיים - אם זה תחביב שלך, אתה עושה ומתאמן ומשקיע. אוכל טוניסאי תמיד היה שם, לפני עשר שנים פחות התעסקתי עם אוכל ממזרח אסיה. בפעם הראשונה שלי בתאילנד הייתי בן 31 ומאז חזרתי לשם עוד כמה פעמים. תמיד אהבתי אוכל אסיאתי, אבל כשטעמתי את האוכל בתאילנד, שהוא לא האוכל התאילנדי שמכירים בישראל, נפתחו לי כל הצ'אקרות".
מרגיש טבעי
הוא נולד בפעם הראשונה לפני 41 שנים בבאר שבע, בן זקונים להורים ממעמד הביניים. בגיל 15 הוא נולד בשנית כשהבין שהוא לא אדם דתי. שנים אחר כך הוא שוב הגיח מחדש, הפעם בתל אביב בתור מעצב חלונות ראווה שמתפרנס שעובד בכל הארץ ("ברכבות הכל. אין לי רישיון, אני לא נוהג"). כשהוא בן 28, הפך להיות הארט דיירקטור העסוק שהוא גם היום ("זה שיא הפריחה שלי בעבודה עכשיו"). לפני כמה חודשים הוא יצא לעולם שוב, וכנראה לא בפעם האחרונה, ככוכב בוהק בשמי עולם הריאליטי הישראלי. "אני מקבל המון המון אהבה. אני גר במרכז תל אביב וכל יום עוצרים אותי. זה קצת מביך, אבל הם מבקשים להצטלם ואני זורם, מה אכפת לי?".
המעבר מאחורי הקלעים לקדמת הבמה עבר חלק?
"זה נחמד לי. אף פעם לא הייתה לי בעיה לקפוץ לקדימה של המצלמה, יש מיליון תמונות שלי עושה סטנדים בימי צילום. אני לא מתבייש מהמצלמה, אני מרגיש טבעי. זה לא שהיה לי איזה רצון להיות כוכב, היה לי רצון לעשות 'מאסטר שף' כי זאת תכנית שמודדת כישרון. כשכל החברים שלי תמיד אומרים שהאוכל טעים, טעים, טעים, את יודעת, כשחברים מפרגנים זה עם איזה 20 אחוז של חוסר אובייקטיביות. רציתי לשמוע אנשי מקצוע אומרים דברים כאלה על האוכל שלי".
והם אכן אמרו. נכון להיום אלו אתה היחיד בנבחרת שעשה רק משימת הדחה אחת.
"כל מה שהם אמרו לי מבחינת הטכניקות, זה כמו זהב. אני טבח יותר טוב גם בגלל זה וגם כי בישלתי בצילומים בצורה אינטנסיבית. זה לא משהו שקורה ביום יום שלי, אני לא מבשל שלוש פעמים ביום ואפילו לא פעמיים בשבוע. רק בשישי בערב. פתאום האינטנסיביות הזאת שם והטיפים מאנשים מקצועיים, השתפרתי וקפצתי קדימה בכמה רמות".
מי השופט שהכי השפיע עליך?
"אני מאוד אוהב את אהרוני, אני ממש מחובר אליו. הביקורות שלו היו הכי מנומקות ויש לו ידע נרחב בצורה מטורפת. הקשבתי לדברים שהוא אמר לי ממש בשקיקה. כולם מהממים, גם מיכל, אייל וחיים. יצא לי לפגוש את מיכל גם לפני זה, בגלל העבודה שלי".
אחרי שהבין שהוא לא גדל להיות המתבגר הדתי שהוריו חינכו, דיי ביקש בגיל 15 להירשם לתיכון חילוני. ההורים התנגדו כמובן, אבל זה לא שינה לו ובטח שלא עצר אותו. "גנבתי לאמא שלי את תעודת הזהות ורשמתי את עצמי לתיכון. אני זוכר שהגיע אחד בספטמבר", הוא צוחק עם כל הגוף וממשיך, "שמתי ג'ינס וחולצה, הכי לא ישיבה כן? ואמא שלי שואלת 'מה קרה?' אמרתי שאני הולך לתיכון, היא השתנקה מהלם ואני פשוט רצתי לשם. כשחזרתי חיכתה לי שיחה ארוכה בבית וההסבר שלי היה 'אני רציתי, לא הסכמתם אז עשיתי'".
זאת הייתה אכזבה עבורם?
"בגלל שזה קרה בתהליך ולא בקאט, היה להורים שלי יותר קל לקבל את זה. בכיתה ט' עוד חבשתי כיפה אבל לאט לאט היא ירדה. אחר כך כבר הארכתי שיער וגם צבעתי אותו במיליון צבעים. מתישהו אמא שלי הבינה שאני פרי ספיריט ואין לה אלא לשחרר ולתת לי להיות. כפרה עליה. היא נתנה לכל אחד מאיתנו להתפתח לכיוונים שונים וכל אחד קיבל ממנה בדיוק את מה שהוא היה צריך. אם יהיו לי ילדים, ככה הייתי רוצה לגדל אותם".
ויהיו לך?
"אני לא יודע. לא סגור על זה. פעם נורא רציתי ועכשיו אני לא יכול לענות בפה מלא. הייתי בזוגיות ארוכה ותמיד דיברנו על להביא ילדים אבל זה הלך והתמסמס ובסוף לא קרה. אחרי שההורים שלי נפטרו רציתי ילדים כי גם היה לי חוסר במשפחה. הכרתי מישהו שהיו לו ארבעה ילדים והתאלמן מבן זוגו. שניים מילדיו נולדו עם שיתוק מוחין ופתאום מצאתי את עצמי במשפחה מרובת ילדים שחלקם זקוקים לטיפול מיוחד. זה היה אוברוולמינג. אחרי שנה נפרדנו ואז הבנתי שאולי אני לא רוצה ילדים. אני כן נורא משפחתי, האחיינים שלי הם כמו הילדים שלי. כל האופציות פתוחות, אני בן 41 ויש לי מלא זמן. אבל די, נמאס לי להיות רווק אני מחפש זוגיות. אני מוכן כבר למשהו חדש".
הכל קורה מסיבה
המשפחה שכל כך חסרה לו היא קודם כל אמא שלו, שעליה דיבר עוד באודישן הראשון בעיניים נוצצות, כמו גם בראיון שלנו. כשהיה בן 25 היא חלתה בסרטן ואחרי שהוא בכה למשמע הבשורה "היא העיפה לי סטירה, סטירה של 'הכל יהיה בסדר', והיא באמת החלימה. זה הבן אדם שהיא הייתה, וואלה הלוואי והיה לי חצי מהאופטימיות והטוב שהיו לה. פיזית אנחנו מאוד דומים. כשאנשים מסתכלים על תמונות הם תמיד אומרים שאנחנו קופי. על פניו גדלתי במשפחה מהממת. בעצם גם לא על פניו".
גם על אביו הוא מדבר בגאווה, אבל לא בלי הריחוק שאפיין את הקשר שלהם שנגדע באיבו רק לפני שנים ספורות. "הוא היה דור אחר מאמא. החשיבה, הדיבור, ההוויה. הוא היה הארד וורקר במפעלי ים המלח, שלושים שנה הוא לא פספס יום עבודה אחד. תמיד אכל בשעות מסודרות, היה ספורטיבי וחטוב. הכל ביי דה בוק, שונה לגמרי ממי שאני. המסירות שלו הייתה מהממת, הכל תמיד היה מסודר ונקי. בתור משפחה מזרחית מהדרום, זה שהוא היה אחראי בבית על הסדר והניקיון זה וואו. שונה לגמרי מהסביבה. היה לו חשוב שיהיה מתוקתק ומצוחצח ושהכל יעמוד כמו חיילים. לי יש מנקה".
כשהיה בן 37 אביו נפטר בפתאומיות, ארבעה חודשים אחר כך גם אמו הלכה לעולמה. סיפור מות הוריו קורע לב למאזין מבחוץ, אבל הוא משוכנע שהייתה סיבה לאופן שבו נרקמו החיים והטרגדיות שבתוכם. "יום אחד הגעתי לבאר שבע ונשארתי לישון", הוא נזכר והעיניים הופכות נוצצות קצת יותר. "אכלנו ארוחת ערב, הלכנו לישון והתעוררתי מהצרחות של אמא שלי, שאף פעם לא צועקת. היא הצביעה על המקלחת, נכנסתי ואני רואה את אבא שלי שרוע על הרצפה. הוא היה שמש בבית הכנסת אז הוא קם כל בוקר מוקדם כדי לפתוח אותו. הוא היה לבוש ומוכן וכנראה קיבל דום לב לפני שהוא הספיק לצאת מהבית. התקשרתי למד"א והם הסבירו לי איך לעשות לו החייאה".
עשית לאבא שלך הנשמה מפה לפה?
"כן. אבא שלי ואני בחיים לא התנשקנו והתחבקנו. אולי רק בחגים. אמא שלי הכי נוגעת והוא לא. להיות כל כך אינטימי מולו, לגעת בו ולהגיד לו לקום, זה היה סוריאליסטי. הכל קורה מסיבה, ויש סיבה שזה קרה כשהייתי שם. אני לא יודע מה הסיבה, אבל אני יודע שהייתה כזאת. מד"א לא לוקחים גופות אז הם העבירו אותו לרצפת המטבח והלברדור המהמם שלנו, דוגו, ישב לידו ויילל. הוא הבין שהוא איננו וזה הרג אותי. התקשרתי לאחים שלי להגיד להם לבוא, יצאתי משם ועשיתי את כל הסידורים".
"אמא נשארה לבד וכולנו נכנסו לקצת חרדה, מה היא תעשה עכשיו? הצענו לה ללכת לבית הורים, הצענו מטפלת. היא הייתה בדיכאון. הם היו 50 שנה ביחד, החבר הראשון, הזוגיות הראשונה. למרות האהבה והשנאה בזוגיות, הם תמיד טיפלו אחד בשנייה ולהפך. הם אהבו מאוד. הוא תמיד היה קם בבוקר לפניה ומכין לה ארוחת בוקר. מחוות קטנות כאלה בין בני זוג שוואלה, הלוואי והיה לי גם בזוגיות שלי.
"אמא שלי הלכה וקמלה", הוא משחזר בעצב. "כולנו היינו סביבה וניסינו לעזור לה אבל מהבן אדם הכי שמח ואופטימי שהכרתי היא הפכה להיות אישה כבויה. היא התעקשה להישאר בבית וזו הייתה הטעות. זה מדכא. כולנו ניסינו להיות איתה, עשינו שם סופי שבוע. אחרי ארבעה חודשים, עבדתי באותה התקופה קצת בשוודיה, התקשרו אליי באיזה יום שבת, קידומת 08 שלא הכרתי. מתברר שאמא לא הרגישה טוב ואחותי לקחה אותה למיון. כנראה שהיא שמה את השם שלי בתור איש קשר חירום כזה. הם ביקשו ממני להגיע מהר לבית החולים ואני בכלל בשוודיה. בערב אחותי התקשרה וסיפרה שהיא נפטרה".
זה התפקיד שלי
עוד לפני שהתייתם מהוריו ולפני שנפרד מהאקס שאיתו היה עשור שלם, דיי הקיף את עצמו בחברים שהפכו עם הזמן והמשברים למשפחה שנייה, זו שהבטיח קודם שעוד נדבר עליה בהמשך. מהדת הוא התרחק לאט לאט, אבל יש ערכים שהוא לקח איתו לדרך החדשה והעצמאית שיצא אליה מבאר שבע של פעם. "כל מה שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו נשאר איתי. גם ארוחות שישי הן נורא מחברות, לשבת ולדבר, לעצור את השבוע. יש בתוכי מסורת, גם אפשר להגיד שאני מאמין אבל זה לא מה שמשנה לי – הביחד של השישי משנה לי, לא הטקס עצמו. יש לי קבוצה של חברים שבשישי תמיד אנחנו אוכלים ביחד, זה בדרך כלל בבתים של אחד מאיתנו".
אני מניחה שאתה זה שמבשל בכל שישי.
"אני בדרך כלל זה שמבשל. יערה חברה שלי מבשלת טעים, אני סומך עליה. אבל לבנים אני לא אגיד לבשל. אני אוהב שזה התפקיד שלי".
אל המשפחה האלטרנטיבית של דיי, ואולי בקרוב גם לארוחות השישי מעוררות הקנאה, הצטרפו השנה שתי חברות חדשות; החברות מ"מאסטר שף" (שבת אחרי החדשות בקשת 12), איתיאלה היאט ובת-שי עוז, ושלושתם כבר הלחימו את שמותיהם ל"אסבתאלה". "שמו את איתיאלה ואותי ביחד במיונים, כי שנינו בחרנו במיה. בהמתנה הגיעה בת-שי והתחלנו לדבר, היא סיפרה שהיא מפתח תקווה ועברה לתל אביב ונראתה לי חמודה".
"בסוף, אחרי יום שלם עם איתיאלה, בת-שי הציעה לי טרמפ לתל אביב. התחילה איתי! החלפנו אינסטגרם ויום למחרת היא כבר הציעה לי קפה, אמרתי 'מה אכפת לי' ולאט לאט התקרבנו. גיליתי בחורה מהממת עם לב זהב. מצחיק אותי שהיא קטנה ממני בכמעט שני עשורים, אבל אין גיל לחברות".
אולי אתה כמו ההורים שלך. מקבל את כולם ויודע לתת לכל אחד את מה שהוא צריך ממך.
"יש לי המון פתיחות לאנשים, אני לא שופט מהר. רגע, בואי, ברור ששפטתי אנשים מתמודדים בתכנית ויש כאלה שלא התחברתי אליהם, אבל זה נשאר בלב. דרך אגב, ישבתי ודיברתי עם האנשים שפחות היו קרובים אליי, והבנתי שאנשים פשוט באים בסטייט אוף מיינד אחר לתחרות הזאת. הם נורא פחדו איך הם יראו בטלוויזיה ואיך הצופים יתפסו אותם. זה לא פחד שהיה לי".
מזה לא פחדת, אבל מה עם התחרות? למשל חופית, שהתחרית איתה על סיכת החסינות?
"חופית, כפרה עליה, היא מוכשרת מאוד. באמת מהתחלה סימנתי אותה כמישהי שיודעת לבשל. ראיתי את זה עוד במחנה האימונים והבנתי שיש כאן תחרות. זה סגנון שונה מאוד, זה לא משהו שארוץ לבשל בבית אבל טעים לי לאכול את האוכל שלה ואם היה לה מקום הייתי הולך לאכול שם".
אתה תחרותי.
"מאוד. אני לא רוצה להגיד שבאתי לנצח, כי זה יהיר, אבל באתי לנצח. יש אנשים שבאו והם לא תחרותיים, לא אכלו את עצמם כשהם לא עלו למרפסת או קיבלו ביקורת לא טובה. יש לי ביקורת עצמית תמיד".
עוד מוקדם לדעת אם דיי יגיע לגמר הגדול של "מאסטר שף". אבל ככה או ככה, העתיד גדוש בתכניות. "מעניין אותי לשלב לשלב את האוכל עם עולמות התוכן שלי, לעשות סדנאות בישול. הרי גם העין אוכלת. אם אני יכול לשלב אוכל, דקורציה ואסתטיקה זה יהיה מושלם מבחינתי".
"עוד משהו", הוא מוסיף רגע לפני סיום, "אופנה לגברים גדולים. בארץ אין מודעות לזה. זה משהו שהכי הייתי רוצה להרים ולהתעסק בו. אין ייצוג לבחורים גדולים באופנה, או בפריים טיים או באופן כללי. אין אופציות לגברים כמו שיש לנשים. אצל נשים זה מתקדם יותר בעשר שנים. צריך אפליה מתקנת בנושא הזה לכיוון גברים. אין אופנה לגברים, רק החנויות המוזרות בסנטר. אני בתור בחור גדול שלובש xl צריך לתמרן את עצמי בחנויות של נשים. יש לי מלא בגדי נשים במידות גדולות, כי להן יש ולנו אין. לא הייתי רוצה לעצב, הייתי רוצה ללבוש אותם ולהנות מהם. גם בחורים גדולים צריכים לאהוב את עצמם ולא להסתיר את זה. אני אוהב את הגוף שלי ואוהב את המשקל שלי. 'רזית' זו לא מחמאה לדעתי".
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: תומר אלמוזניניו | ע' צלם: מיידן גיל ארוש | ע' סטיילינג: נועה שבי | ארט: אסף דיי ודוד פלס | פסלים: טאוס דקורציה אמנותית