"יש מידוריאמה השנה!", ירדן ג'רבי אומרת בהתרגשות. "הסיכויים שלנו לנינג'ה ישראלי גדלים. כרגע יש רק 15 נינג'ות בכל העולם, ומאז העונה הראשונה, שבה שיובל שמלא הגיע אל ההר, אף אחד לא חזר על זה. אז הפעם יש מידוריאמה, וזה מותח ממש".
הצטרפו כמה שמות חזקים העונה.
"הרמה פשוט עולה, מעונה לעונה הם נהיים תותחי על, הם מפלצות. יש העונה את אשד עצמון, יוגב מלכה וישי כלפון, זה אנשים שמשקיעים את כל החיים שלהם בדבר הזה. אם בעונות הקודמות יובל שמלא היה בפער, אז הפער הזה מאוד הצטמצם".
ג'רבי יודעת מה זה להשקיע את כל החיים לטובת מטרה אחת. אחרי שקטפה מדליה אולימפית באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו 2016 וזכתה לאורך הקריירה ב-32 מדליות נוספות, הגיעה למעמד של הג'ודוקא המעוטרת ביותר בישראל. דווקא אז, לפני חמש שנים, היא פשטה את מדי הג'ודו. עכשיו היא שוב על המסכים של מדינה שלמה בעונה הנוכחית של "נינג'ה ישראל" (קשת 12).
העונה הרביעית של התוכנית מאופיינת יותר מתמיד בכוח נשי; מהפרשנית הטרייה והאלופה האולימפית ג'רבי, דרך המנחה רותם סלע, שעלתה השבוע לכותרות כשדיברה בגאווה על השכר שובר השיאים שלה - ומעל כולן, המתמודדות. "מקצה הנשים עשה באזז מטורף. אני מאוד מקווה שבעונה הבאה תהיה מישהי שתעלה לגמר, הפעם ספיר כהן כרמי הייתה מאוד קרובה. והיא עלתה על המכשולים פצועה, נפצעה תוך כדי שוב, והמשיכה. זה לא משהו שהרבה אנשים יכולים לעשות, זה כשאת מתנתקת מהרגש והולכת עם השכל, התאמנת כל החיים שלך לרגע הזה, וזו התעלות פיזית ומנטלית. היא ותם שקד היו מדהימות, ואני חושבת שבעונה הבאה זה יהיה עוד יותר".
גם את יכולת לייצג את המין הנשי בכבוד.
"זה סתם, זו אשליה. אני לא מה שהייתי, נינג'ה זה מאוד ספציפי, את צריכה את התפיסה, את האחיזה, אין לי את זה היום. הדבר היחיד שאני תופסת זה שקיות של הסופר. ברור שזה מאתגר אותי, אבל כרגע אני לא יכולה לנצח את המסלול מבחינה פיזית. אם הייתי מתאמנת אז מילא, אבל אני לא עולה כדי להפסיד, אין דבר כזה אצלי, זה או מאה או כלום. אין אמצע".
איפה שכולם נמצאים, אני אלך לצד השני
את התחביב שהפך למקצוע ושמיקם אותה בדפי ההיסטוריה ג'רבי התחילה לפתח בגיל 6. "התאהבתי בג'ודו מההתחלה, זה לא היה בגדר אימון. זה היה ללכת לעשות כיף ולאתגר את עצמי. אם היה אימון ביום שלישי והיה טיול שנתי אז אני לא הולכת לטיול שנתי. זה גם ספורט מאוד חכם, למי שלא מבין, מהצד זה נראה כמו שני אנשים שתופסים חליפה ודוחפים אבל זה המון המון טכניקות וטקטיקה".
סומנת מההתחלה?
"לא. זה נשמע שתמיד סומנתי, שהייתי פוטנציאל ענק, וזה מה זה לא היה ככה. הייתי ילדה רגילה, שגם הפסידה מלא, ואף פעם לא הייתי בולטת. אבל התמדתי. לאורך הדרך היו לצידי ספורטאיות מעולות, שלא התמידו ונשרו מכל מיני סיבות, וזה גרם לי להבין שאת לא צריכה להיות הכי טובה בעולם, אבל את חייבת דרך. אין קיצורים. רק בגיל 19 התחלתי לבלוט, וזה מאוחר. אבל זה לוקח זמן".
איך זה השפיע על הילדות שלך?
"זו חוויה, מכיתה ה' כבר התחלתי לטוס וזה התחיל להיות רציני. איזו ילדה בת 8 יוצאת מבית ספר ונוסעת להתחרות? אני אוהבת להיות שונה. אני לא אוהבת להיות כמו כולם. איפה שכולם נמצאים, אני אלך לצד השני".
ומבחינה חברתית איך היה לך?
"ביסודי זה היה סבבה. בחטיבה היה את השלב שהפכתי להיות חזקה פיזית והתחילו הערות מהסביבה, שמות גנאי, וזה לא נעים. זה לא עצר אותי, אבל בתור ילדה להיות ספורטאית עם הדימוי ומבנה הגוף, זה קשה".
היום מנסים לנרמל את השיח סביב אידיאל היופי וגם ספורטאיות מדגמנות למותגים הנחשבים.
"היום זה טרנד. וכל אחת רוצה להתאמן ולהראות את הטופ החדש שלה, ולהראות שאת מודעת לעצמך ומבינה שספורט ותזונה נכונה זה בריא. אבל בנות צריכות ללמוד לאהוב את עצמן ולא לשאוף להיות מישהי אחרת, השינוי האמיתי יהיה כשנסתכל במראה ונגיד 'אני אוהבת את איך שאני נראית', ואם יש מישהי שהיא לא אוהבת את מה שהיא רואה, אז שתעשה את השינוי בצורה נכונה".
את אוהבת את איך שאת נראית?
"מאוד. אני עובדת קשה בשביל זה. רק עכשיו התחלתי ליהנות מספורט. כל החיים התאמנתי עד קצה גבול היכולת וזה לא אימונים לפאן, זה אימונים שאין לך כוח ואת ממשיכה, את גמורה ואת ממשיכה, והכל למען מדליה אולימפית. בהתחלה התאמנתי כי הכרחתי את עצמי, לא להשמין ולשמור על אורח חיים בריא. אבל ליהנות מזה? לא. רק עכשיו, אחרי חמש שנים, מצאתי שילוב שאני נהנית ממנו. ולמדתי שאני לא צריכה להגיע לקצה גבול היכולת, אלא לעצור לפני".
וכשמתאמנים עד קצה גבול היכולת ואז מנצחים, איך זה?
"מאוד קשה להסביר במילים. הפיקים האלה של הפסד וניצחון הם לשני הכיוונים, אם הפסדת את מרגישה שזה סוף העולם ואם ניצחת את מרגישה שאת על עננים, אני לא חושבת שאי פעם בחיים משהו יגרום לי לאותן תחושות. לא יודעים את זה, אבל היו תקופות שהייתי מאוד מאוד פצועה ובחרתי להתחרות למרות הכל".
ב-2016 עשית היסטוריה, ואחרי 24 שנים השבת לישראל את הכבוד וזכית במדליית ארד.
"כשזכיתי במדליית ארד קודם כל הייתה הקלה, גם מול הסביבה אבל קודם כל בשביל עצמי. ברור שזה נחמד שזה עבור מדינה שלמה, וגם ישראל מאוד מפרגנת. אבל זה קודם כל בשבילי, אני השקעתי, אני עבדתי, אני נפצעתי, אני החלמתי, אני התמודדתי. אחרי האולימפיאדה אני אומרת שלא משנה מה יקרה, אני תמיד אהיה מאושרת. תמיד".
היה רגע שהתבאסת שלא זכית בזהב?
"ברור. זה לופ שלא נגמר, המחשבה של מה היה קורה אם הייתי משנה את זה או עושה אחרת את זה. תקופה ארוכה דמיינתי וחלמתי על אותה ברזילאית שניצחה אותי, וחישבתי מה יכולתי לעשות שונה, עד שבשלב מסוים נפלט לי 'די, אני לא יכולה יותר'. אי אפשר לשנות את העבר, אני שמחה עם המדליה שלי".
במה אני טובה
על הזרוע של ג'רבי מקועקעות חמש הטבעות מתוך האייקון האולימפי. המדליות עצמן שמורות אצל ההורים, את תגיות השם היא העמידה למכירה פומבית עבור תרומה. "הקהל הישראלי הוא כל כך מיוחד, הכי מחבק וחם שיש, והרגשתי שממש בא לי להחזיר לקהילה. הצלחתי לגייס 200 אלף שקל ותרמתי את הכל לביה"ח איכילוב, זה מסוג הדברים שנותן פרופורציות בחיים. הילדים מהמחלקה הכינו לי שרשרת, כל ילד הכין לי תליון ואחת הבנות הכינה לי תליון של כתר ואמרה 'היא מלכה, היא תרמה לנו את הכסף'. אז אם אני מצליחה לעשות את זה ולהחזיר לקהל את מה שאני מרגישה אז אני אעשה את זה. זה המינימום בעיניי".
שנה אחרי הזכייה, בגיל 28, הודעת על פרישה. מה קרה שם?
"האש נחלשה, המוטיבציה ירדה, הרגשתי שאני ריקה ולא הצלחתי להתעלות. מצד אחד מאוד רציתי מדליית זהב והייתי צעירה מספיק כדי להמשיך, מצד שני אי אפשר לעשות את זה אם את לא במאה אחוז".
מה הרגע הכי מפחיד בהודעה על פרישה?
"אף אחד לא מכין אותך לרגע של אחרי, את לבד. כל החיים הדריכו אותי, היה לי מאמן, היה לי צוות רפואי, אמרו לי לאן אני טסה, באיזו שעה, עשו עבורי הכל. פתאום אני יוצאת לעולם, ומה אני יודעת לעשות? זה לצאת בגיל 28 ולהתחיל מאפס כולל המצב הכלכלי. יום אחרי שאת פורשת, אין לך משכורת. כל הספונסרים שלך הולכים. אין לך אבטלה, אין חל"תים, ממשכורת איקס את יורדת לאפס, איך אני אמורה לחיות? זה מפחיד".
מדליסט אולימפי באמת צריך לחשוש מהיום של אחרי?
"כשאת ספורטאית טובה, את מרוויחה כסף. אבל מה זה כסף? אני לא שחקנית כדורגל שיכולה לשבת רגל על רגל, הרווחתי כדי להתקיים כמו כל אדם נורמטיבי. בחיים לא עבדתי במשהו אחר, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות ובמה אני טובה".
יום למחרת, את קמה בבוקר ומה עושה?
"ישבתי במרפסת שלי, השעה הייתה 12 בצהריים ואמרתי 'טוב, אני אפתח בירה'. זה כמו חופש של אחרי צבא, פתאום לא לאכול צהריים ב-12, לפגוש את המשפחה שלי באמצע היום, לצאת עם חברים באמצע שבוע. נהניתי מדברים שאולי עבור אחרים הם טריוויאליים".
כמה זמן נמשך ההיי?
"זה ירד מאוד מהר. אני לא יכולה סתם לשכב על הספה מול הטלוויזיה. אני צריכה לאתגר את עצמי, התקופה הזו לקחה כמעט שנתיים של עליות וירידות. זה קצת הישרדותי, לא ידעתי מה הדבר הבא. העברתי הרצאות, שזה אחד הדברים שאני מאוד אוהבת לעשות, אבל אני אוהבת להיות תלויה בעצמי".
יש ספורטאים שאחרי הפרישה חווים נפילה מאוד קשה.
"כן, כי עוטפים אותנו בצמר גפן, לכל אחד פסיכולוג ספורט ורופאים ומאמן, דואגים לך להכל. את רק צריכה להתאמן קשה ולהביא תוצאות, ואז יש ריק. אני לא הגעתי למקום הזה, כי סיימתי את הקריירה שלי מאושרת. סיימתי עם סיפוק, השגתי כל מה שרציתי, אז זה קצת אחרת. לא הייתי במקום של חרדה ודיכאון, אבל ברור שיש לפעמים עצב או געגוע".
למה את מתגעגעת?
"רק לתחרויות. אם אפשר היה להתחרות בלי להתאמן, אני קונה. אני מכורה לאדרנלין, לאתגר, לפרפרים. אבל אני מבינה שכדי להתחרות אני צריכה להתאמן מאוד קשה, ושם שבעתי. נתתי את כל כולי, אין לי אפילו 0.0001 אחוז כדי לתת עוד".
אני אומרת לעצמי "את משוגעת"
הגעגוע לתחרות וההתמכרות לאדרנלין הביאו את ג'רבי לעונה השלישית של "הישרדות VIP". "בדיעבד זה דבר טוב שעשיתי, אני לא מצטערת על כלום. אבל עכשיו כשאני יודעת מה זה - אני בחיים לא אעשה את זה שוב".
במבט לאחור איך את מסכמת את החוויה?
"אני בוחרת לזכור את הדברים היפים שהיו. הדבר הראשון שאני זוכרת זו המשימה שהייתי בה על עמוד במשך שלוש שעות ו-17 דקות, אין לי מושג מאיפה הבאתי את הכוחות, אני רואה את זה עכשיו ואני אומרת לעצמי 'את משוגעת'. זה ניתוק בין הרגש לשכל, לא מעניין אותי כלום, אני שמה לי מטרה ולא מעניין אותי, אני מנצחת".
הגעת לגמר, אבל לא ניצחת.
"כן. זה חלק מהחוויה, אני לא תמיד מנצחת וזה בסדר. אמנם הפסדתי אבל הניצחון הכי גדול שלי זה אהבת הקהל, זה שווה יותר מכל כסף ומכל ניצחון".
כמה זה יציק אם אשאל מה קרה בינך ובין עידן חביב?
"זה לא מציק, אני מתה על עידן, הוא בן אדם זהב, אמן מוכשר, אבל מעולם לא היה בינינו כלום. היינו חברים מאוד טובים והם הפכו את זה בתוכנית למעבר. זה חלק מזה, הלכתי לריאליטי, לא ציפיתי שהכל יהיה כמו שאני רוצה ומושלם ועדין. וחביב".
לצד הנינג'ה, ג'רבי מעבירה בימים האלה סיבוב הרצאות מיוחד ליום האישה והוציאה ספר מוטיבציה לילדים ונוער. היא פרזנטורית של מותג היוגורטים "גו", והשורה המפתיעה ביותר ברזומה מלא ההפתעות שלה: היא בעלת חברת נדל"ן בליסבון.
"הוצאתי דרכון פורטוגלי ונסעתי לבקר חברים", היא מסבירה. "בשיחה סתמית דיברנו על נדל"ן ופתאום התעניינתי ושאלתי כמה עולה דירה ואז חשבתי 'למה שלא אקנה דירה להשקעה?'. לא כי יש לי כסף, אלא כי שם צריך להביא 10% הון עצמי ולא 30%–40% מהסכום ההתחלתי, שגם ככה נמוך יותר מבארץ. ואז נסעתי עם יועץ הנדל"ן שלי ומפה לשם, קניתי קרקע, הקמתי צוות של אדריכלים, מהנדסים, עורכי דין, אני בונה בניין מגורים ויש לי את כל האישורים. לא תכננתי את זה, מה שהוביל אותי זה העתיד הכלכלי שלי והמקצוע שלי. אין לי את הסכומים האלה בארץ. אולי בעתיד. ההזדמנות הגיעה ולקחתי אותה בשתי ידיים ואני אול אין".
את גם גרה בליסבון. את רואה בזה משהו קבוע?
"נכון לעכשיו מצאתי את המקום שלי. כיף לי, הכל רגוע פה, יש לי את החברים שלי, הכל זול פה, את יושבת לבירה ביורו, ארוחה כמו שצריך ב-15 יורו. אני לא יודעת כמה זמן זה יהיה. אני לא מחליטה דברים לעוד 30 שנה קדימה, אני חיה את הרגע. בניגוד לתחרויות, אני מדברת עם המשפחה שלי כל יום בפייס טיים, ועכשיו כשאני מגיעה לארץ אז אני אסדר את הזמן כדי להיפגש איתם, ואני יכולה להגיע לכל הארוחות כי אני כבר לא בדיאטה מוקפדת ומנסה להימנע. זה ברור שנחמד להיות בארץ, אבל כרגע אני מגשימה את עצמי. זה כל כך קשה לעשות את הסוויץ' הזה מספורט מקצועני לפרק ב' שלי".
יאללה, תתקדמו
הנחיתה בתפקיד הפרשנית לצידו של ניב רסקין הייתה קלה הרבה יותר. "אחרי הישרדות אמרתי שאני סיימתי עם הטלוויזיה, אבל אז הגיעה ההצעה הזאת וזה סקרן אותי. אבל זה לא לשבת מהבית עם פופקורן כשמפרשנים לך את זה, את צריכה אוצר מילים רחב, את צריכה לדעת להביע את מה שקורה במשפט קצר, להיות מדויקת, לדעת על המתמודדים הכל, להיות ורסטילית. אין לי ניסיון בזה, אבל כמו כל משימה שאני מציבה, הגעתי לארץ, ישבתי מול מסך ענק והתחלתי לכתוב מילים נרדפות, תיאורים. צפיתי במיוט, כדי להתאמן".
איך היה בצילומים?
"הגברים היו מגיעים בחמש אחה"צ, רותם קצת לפני ורק אני הייתי מגיעה ב-12 בצהריים כדי ללמוד את המתמודדים, הייתי חייבת לעבוד יותר מהם, הם מתורגלים ואני חדשה, נכנסת לצוות שעובד ביחד. פחדתי מהפידבק של הצופים אבל לשמחתי אומרים שמההתחלה זה השתלב מעולה. זו חוויה מאוד כיפית".
תגידי, קיבלת את אותם פנסים של רותם?
"לא. אבל זו העבודה שלה. אני הגעתי מענף שבו אני מתחרה עם שפה פצועה, עם טייפ פה, עם דם, נראה לך שהתאורה משנה לי? הייתי במקומות הכי שחורים שלי. טלוויזיה זה לא העולם שלי".
ואיך זה בשבילך?
"זה המון זמן, זה איזה שלוש שעות שעובדים עליי, אני לא קמה ככה בבוקר".
איך את באופנה?
"אני מתה על זה. באתי מהג'ודו, אז אנשים חושבים שזה אומר שאני כל היום לובשת טרנינג, אבל זה לא. די, אנחנו ב-2022, אנחנו עולם כל כך מודרני, פתוח, בלי קלישאות. יאללה, תתקדמו".
עם כל הדלתות שנפתחו לאחרונה, גם דלת הלב נפתחה?
"האהבה שלי הייתה הקריירה שלי, ומי שלא מבין מה זה קריירה אולימפית, לא יבין אותי. זה גם חלק מהעניין של להבין שאנחנו ב-2022, אין דרך אחת שמגדירה בן אדם מוצלח. היום אני רווקה וטוב לי. ברור שאני רוצה זוגיות וזה יקרה, אבל זה לא קורה עדיין. זה לא אומר שאני פגומה, אני עושה המון דברים אחרים, האושר שלי מגיע מהרבה דברים אחרים".
יש מין צ'ק ליסט כזה שמודד הצלחה, בטח בארץ. אחרי הצבא יש תואר, חתונה, ילדים ומשכנתא. מי שלא חי ככה בדרך כלל גורם לגבות להתרומם. מחפשים מה פגום, מה קרה בדרך.
"זה שגוי שיש צ'ק ליסט כזה. אני מבינה שיש אנשים שזה החלום שלהם להתחתן ולהביא ילדים, זה לא החלום שלי. זה כן משהו שאני רוצה, אבל זה לא החלום. לי היה חלום אחר והגשמתי אותו. אני עדיין בחופשה שלי של אחרי צבא, עשיתי כל כך הרבה שנים את אותו הדבר, אני נהנית ממה שאני עושה היום, כיף לי, אני חופשייה. כשזה יגיע, זה יגיע".
את לא בלחץ.
"לא. היה לי מספיק לחץ בחיים. סיימתי".
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: יהלי אביכזר | איפור ושיער: גילי אלגבי