לא מוצאים הרבה כשמחפשים את שמו של שלומי טפיארו בגוגל. עמוד הוויקיפדיה שלו מציג פרטים יבשים בלבד, אין לו חשבון אינסטגרם מפואר ("עכשיו עלו לי העוקבים מ-3,000 ל-3,200"), והראיון האחרון שלו הוא מלפני עשור. כל זה ממש לא מטריד אותו. "אני מתחת לרדאר כי אני פשוט כזה", הוא מעיד על עצמו, "אוהב להיות בשקט שלי".
כבר שנים שטפיארו מופיע על הבמות והמסכים, אבל רק כשלוהק לתפקיד ראשי בסדרה "בלאדי מורי" (yes) הוא סוף סוף פרץ. "בעיניי זה טוב שזה קורה רק עכשיו", הוא אומר. "אני הרבה יותר שקול, ברור לי יותר עם מה אני מוכן להתמודד ולאיזה הרפתקאות אני רוצה לצאת. אולי אם הייתי ילד בן 20 לא היו לי את הפריבילגיות האלה. כרגע אני לגמרי מרגיש בתחילת דרכי, רק עכשיו אני פורש כנף".
ואין לך תלונות על זה שהפריצה הגיעה מאוחר יחסית?
"פריצות קורות תמיד. אני כל הזמן בתהליך, כל הזמן בהתקדמות, ואני לא מתכוון רק למקצוע. בואי, הפריצות הכי גדולות שלי קרו כשהבאתי ילדים. הפריצות אצלי הן בכל מיני אספקטים, ואם באה פריצה בקריירה ואני מקבל יותר תפקידים והכרה – זכיתי".
אפילו הגיל שלך לא ברור מהחיפוש באינטרנט. במקום אחד כתוב שאתה בן 42 ובמקום אחר 47.
"כן, אני לא יודע איך למחוק את זה, לא יודע מה הולך שם. אז הנה, תכתבי, אני בן 42".
גם לא מצוין בשום מקום אם אתה נשוי או רווק, ואני יודעת שזה מעסיק לא מעט אנשים.
"אני אכן מקבל הצעות מעניינות, ואני עונה להודעות באהבה גדולה, אבל מקפיד לשלב את המשפחה בתוך הסיפור כדי שיבינו את הסיטואציה. אז אני כותב משהו כמו 'מוזמנת אליי הביתה לשתות איזה דרינק עם אשתי והילדים'".
עכשיו אתה כבר מרגיש מפורסם?
"לא. לפעמים ניגשים אליי ברחוב ומדברים איתי על 'מגן דוד דרום' ו'קיבוצניקים', אבל לרוב אנשים לא זוכרים מאיפה הם מכירים אותי. תמיד חושבים שאני ההוא מהמילואים".
שלומי האמיתי, שלומי השחקן
טפיארו נולד באילת, גדל בנתניה, וכשהיה בן 6 עברה משפחתו לאלפי מנשה. ההיכרות שלו עם עולם הבמה החלה כשהיה בן 15, דווקא כשאביו חזר בתשובה. "נכנסנו כמה חבר'ה ללהקה הייצוגית של היישוב. היה שם מין הווי כזה של בנים ובנות, ונשאבתי לזה. לאט-לאט כולם עזבו ורק אני נשארתי", הוא נזכר. "שם גיליתי את עולם הריקוד והתאהבתי בו לגמרי. הגניב אותי שאני מצליח לבטא את עצמי דרך הגוף, דרך הזעה ועבודה קשה. תמיד שיחקתי כדורסל וכדורגל, אבל להצליח לבטא משהו תוך כדי מאמץ פיזי – זה היה לי חדש".
נער למשפחה דתית מאלפי מנשה שנדלק על מחול? לא נשמע כמו משהו שעובר חלק.
"ההורים שלי חשבו לעצמם, 'בסדר, הוא ילד. כמו שהוא היה בספורט, אז עכשיו זה ריקוד', אבל כששיחקתי כדורגל רציתי להיות כדורגלן. כשהייתי בכדורסל חלמתי להיות כדורסלן. אני נשאב, גם בזוגיות. תמיד הייתי יוצא עם מישהי ואומר 'אני אתחתן איתה'".
זה גם מה שקרה לך עם הדת?
"להפך, עד גיל 15 הייתי חילוני לגמרי. אני בא ממשפחה מרוקאית-אלג'יראית, אז הייתה מסורת בבית, המנהגים הבסיסיים, אבל לא מעבר לזה. בזמנו אבא שלי היה נוסע לתקופות של כמה חודשים לעבוד במדינות עולם שלישי, מתארח אצל רבנים. ככה הוא גילה את האור כביכול, כשהוא חזר לארץ זה בא איתו הביתה, ובהדרגה הכל השתנה. יום אחד קלטתי פתאום שאני חי בבית דתי".
איך קיבלת את זה?
"מרדתי. ברחתי מהבית, גרתי בכיכר דה שליט בהרצליה, עבדתי כמלצר בדבוש ופספסתי את הבגרות בלשון. אמא שלי חשבה שאני הולך ליום יומיים, אבל נשארתי שם ארבעה חודשים. עשיתי קצת טררם, מה שצריך לעשות. חייבים למרוד בשלב הזה, כי אם עושים את זה אחר כך זו בעיה. גם היום עם הילדים שלי אני יודע, 'אם אתם מורדים - אז עכשיו, חבר'ה. לכו על זה בכל הכוח'".
אבל אז לא אמרת "אני מורד עכשיו כדי לא למרוד אחר כך". היה שם כעס אמיתי.
"נכון. אבא שינה את הפאזה בבית, הרגשתי שהוא יצא למרתון עם עצמו ואני לא איתו בסיפור. זה התבטא בכל מיני דברים, פתאום הוא אומר לי 'מה אתה רואה טלוויזיה, תקרא איזה ספר'. פתאום הוא כבר לא משחק איתי כדורסל והולך איתי לאימונים. פתאום היו בבית שיעורי תורה ולו"ז של תפילות. אני זוכר שמתישהו אמרתי לו 'חבל שלא נולדתי בבית דתי מלכתחילה'. מה הייתי צריך את הבלבול הזה".
טפיארו השלים עם המצב, חזר הביתה, סיים את תקופתו בלהקה הייצוגית של אלפי מנשה, איפסן במגירה את החלום להופיע והתגייס לצבא. "אצלנו כולם הולכים לקרבי, אז התגייסתי לשריון", הוא מספר. "אבא שלי אמר לי שאני רגיש מדי בשביל זה, ורק בשהות שלי שם הבנתי למה הוא מתכוון. פתאום אתה שומע על אנשים שנפצעים או מתאבדים. בסוף כבר היה לי קשה וכל מה שרציתי היה לרדת לאילת ולהצטרף לצוות בידור. רציתי לחזור לעניינים".
אז הלכת על זה.
"כן, עשיתי את זה במשך שנתיים וזה היה כיף חיים. שם גם הכרתי את דיקלה, אישתי".
ואיך הגעת לבית צבי?
"מישהו ראה אותי מופיע ואמר לי, 'למה אתה לא הולך ללמוד משחק? לך לבית צבי'. בכלל לא חשבתי על זה עד אז, אבל עשיתי אודישן, התקבלתי, ונפתח בפניי עולם שלם".
קצת סיפור סינדרלה. אנשים קורעים את התחת ואתה בא מצוות הווי ובידור ופשוט מתקבל?
"דווקא לאנשים שבאו מתלמה ילין וכאלה היה יותר קשה. הם חוו את כל העולם הזה בגיל 15-16 ואני הגעתי משום מקום. הרגשתי שזה יתרון אדיר. באתי פרש, נקי, בלי שום דעות קדומות על המקצוע. משחק הוא כאוס מוחלט".
למה כאוס?
"כי אין שגרה, אין משרד, אין שעות. אתה יכול לעבור חודש וחצי אינטנסיבי של חזרות, ואז פתאום חודשיים של כלום. אני חי את המציאות הזאת. כל החברים שלי הייטקיסטים נדל"ניסטים שמתכננים את החופשות שלהם שנה וחצי קדימה, ואני לא יודע מה קורה איתי באוגוסט. בגלל זה חזרתי קצת למקורות, הרגשתי שאני צריך איזה בסיס, אז התחלתי לחקור את הדת. קפצתי לכולל שליד הבית שלי. בהתחלה לא הבנתי כלום, אבל כשיצאתי משם הייתי בהתרוממות נפש שלא הצלחתי להסביר ממה היא נובעת. מאז אני לומד שעה ביום. כמו שיש מזון לגוף, יש גם מזון לנפש. זה ממלא אותי בצורה שאי אפשר לתאר".
המשחק לא ממלא את המקומות האלה? אתה עושה אומנות, הכי מביא את עצמך.
"התגובה מהקהל זה משהו שממלא אותי מיידית, אבל זה עדיין לא ברמה הרוחנית. אני לא עושה אמת, אני משחק, אני מספר סיפור שהיה בראש של מחזאי או תסריטאי, זה לא כמו האמת שבתפילות".
נשמע קונפליקט די רציני.
"לפני תשע שנים הפסקתי לעבוד בתיאטרון בסופי שבוע. היו לי התקפי חרדה על הבמה בכל שישי בערב, משהו לא ברור. אני זוכר הצגה אחת עם יונה אליאן שפשוט יצאתי באמצע הדיאלוג כי נטפתי זיעה. הבנתי אז שזה לא עושה לי טוב, שיום שישי זה זמן שבו אני חווה רגשות כשלומי האמיתי, נטול המסכות, לא כשלומי השחקן. שלומי שיש לו משפחה, אישה וילדים".
אולי זה קרה גם כי משחק הוא כמו אגו טריפ, כי יש רגעי שיא ואחריהם מגיע דאון?
"לגמרי. עשיתי הצגה שקראו לה 'מלך הכלבים' והיא מאוד נגעה לי אישית. צלחנו את ההצגה הראשונה, היו מלא מחיאות כפיים, אנשים חיכו בחוץ וכל זה, ואז זה נגמר. נכנסתי לרכב, היה שקט, ופשוט פרצתי בבכי. בכי של אושר. הבת שלי עלתה אז לכיתה א', אז לא יצאתי לבר ועניינים. חזרתי הביתה לעטוף לה מחברות עם אשתי, וזה היה האיזון הכי הנכון עבורי. התאהבתי בזה".
וכן היו תקופות של ברים ועניינים?
"הייתה תקופה כשהייתי צעיר יותר, אבל אף פעם לא היו הרפתקאות חוצות גבולות. תמיד הייתי בזוגיות כי זה נותן לי כוח לחיים. כשהכרתי את דיקלה היא נתנה לי את התמיכה שהייתי צריך כדי ללמוד תיאטרון, זה היה מדהים. חיינו שנה שלמה על קו אילת-תל אביב, כשהיא עבדה בצוותי בידור ואני התחלתי ללמוד בבית צבי. היא כוח אמיתי. היא מקבלת אותי כמו שאני, בלי להתחפש או לעטות מסכות".
הוא והיא חיים היום ברמת גן עם שלושת ילדיהם, אריאל (12), אופיר (9) ואביגל (6). "תמיד יש תכנונים לעשות עוד ילדים", הוא אומר. "כל עוד יש תינוק בבית אתה מרגיש אבא צעיר. כשהם גדלים אתה מרגיש איכסה. אתה יושב על הספה, יוצאים לך שיעולים כאלה. כשיש ילד קטן אתה מקלח, רץ אחריו, קובע מפגש בגינה, הכל קורה. אז אנחנו שומרים על ראש פתוח בנושא. בואי נגיד ככה, מה שצריך לקרות קורה. אני זוכר שכשהצעתי נישואים התקשרתי לספר לאבא שלי, והוא אמר לי: 'אני עשיתי איתך מלא טעויות, אבל אתה תזרוק אותן לפח ותתחיל מחדש'".
ואתה מרגיש שאתה לומד מהטעויות שלו?
"לפעמים כן, ולפעמים אני מזהה את הטעות תוך כדי ומודה שזו הייתה טעות, גם בפני עצמי, וגם מול הילדים. פעם אבא שלי אמר לי, 'אתה זוכר שרבנו כשברחת מהבית? היית אז בן 15, אתה יודע בן כמה אני הייתי? 35. הייתי ילד שלומד להיות אבא'. זה משפט הולך איתי עד היום. אני בעצמי ילד שלומד להיות אבא".
פעם מרדת בדת של אבא, עכשיו אתה בדת בעצמך. האם זה סוג של השלמה רטרואקטיבית עם התהליך שהוא עבר?
"זה יותר מהשלמה. מצאתי את הדרך שלו בדרכי שלי. אני מבין יותר, מקבל יותר, מכיל יותר. היום זה כבר אחרת לגמרי".
הכי שייך שיש
טפיארו הטביע את חותמו בתיאטרון ("סיימתי בית צבי וישר עברתי לבית ליסין. זה הפך להיות הבית שלי. אני שם כבר 17 שנה"). במקביל צבר רקורד מרשים על מסך הטלוויזיה: הוא שיחק בסדרות "זגורי אימפריה", "עממיות", "בשבילה גיבורים עפים", "קיבוצניקים", "PPS", "למה מי מת", ו"חזרות". כשהגיעה ההצעה להשתתף ב"בלאדי מורי" לצד רותם סלע ונעמי לבוב – היה ברור שמדובר בצעד משמעותי עבורו. "התיאטרון הוא כמו האישה, והטלוויזיה היא הפילגש", הוא אומר. "בתיאטרון יש לך זמן לבנות חיבור עם הפרטנרים, ובטלוויזיה אתה בא לסט ויאללה, צא לדרך".
נשמע שיש לך העדפה בין האישה לפילגש.
"כן, אבל הפילגש מתחילה להגניב אותי. יש גם משהו במהירות הזו שהוא כיפי, זה משחק מסוג אחר. אף פעם לא דחפתי לשם בשיא הכוח, אבל עם התפקידים אתה רוכש ביטחון. ואחרי שנים שאני בוחן את זה עם עצמי, היום אני חושב שאני שייך לשם לגמרי. הכי שייך שיש".
איך זה היה לשחק לצד רותם ונעמי?
"את נעמי הכרתי ועבדתי איתה בתיאטרון, אני מעריץ אותה שנים. את רותם לא הכרתי וגיליתי סוס עבודה, אמאל'ה. היא מקצוענית ברמה אחרת וגם כיפית, יש לה וייב טוב. שאלתי אותה על הסט 'תוך כדי כל הדברים שאת עושה, לא בא לך חופש?'. יש משהו בעבודה שלה שלוקח אותה תמיד קדימה, והיא עובדת מאוד קשה".
אתה צופה בתוכניות שאתה משתתף בהן?
"כן, ובדרך כלל אני מריץ לסצנות שלי כדי לראות איפה אני מפשל, אבל הפעם ממש נשאבתי לסיפור. פתאום לא אכפת לי מעצמי, אני צופה כי אני נהנה. נשאבתי לעולם הזה עד כדי כך שלא מעניין אותי איך אני יוצא בו. בכלל, היום אני פחות ביקורתי כלפי עצמי, יש לי יותר ביטחון. אני סומך יותר עליי, על הבמאי, על העורך, על מי שיודע מה נכון".
אתה מרגיש שאתה צריך אישורים חיצוניים?
"בטח, תמיד. בפנים אני יודע שאני טוב. אני צופה בדברים שאני עושה ורואה שאני שורף את המסך, אבל משחק זה מקצוע שדורש שיעניקו לך אישורים, ואנשים מסביבך לא תמיד יתנו לך אותם. אפילו ההפך. לא מזמן עשיתי אודישנים לאיזו סדרה גדולה וכבר עמדתי לחתום על חוזה, ואז הבמאי התקשר אליי ואמר 'שמע, נראה לי שאתה צעיר מדי בשביל התפקיד'. אמרתי לו 'דבר ראשון, שיהיה לך בהצלחה עם הפרויקט. דבר שני - בפעם הבאה תעשה שיעורי בית, אחי. יש פה בית, משפחה, ילדים'. ביטלתי מלא דברים כדי להשתתף בדבר הזה".
נשמע קשוח.
"זו המציאות. המקצוע הזה לא פשוט בכלל, ואני לא אשאר בו בכל מחיר. כולם אומרים שההצגה חייבת להימשך, אבל יונה אליאן תמיד אומרת 'ניתוח חייב להימשך. טיסה חייבת להימשך. הצגה לא חייבת להימשך, שחררו את זה'".
ואתה מסכים איתה?
"לגמרי. מי שחושב לבוא למקצוע הזה כדי לעשות כסף - אני מאחל לו בהצלחה. יכול להיות שזה יקרה אם תתפוס איזה גל, אבל אי אפשר באמת להיות שחקן מתוך מחשבה על כסף, זו אהבה שאתה חייב להתמסר אליה. כשאני עובד על הצגה זה חודשיים של חזרות אינטנסיביות עד 7 בערב כל יום, ואני לא יודע מה יהיה בסוף. אולי היא לא תמכור כרטיסים".
אז מה עושים, מחזיקים בעוד עבודות?
"כן. בעבר עבדתי בחומוסייה וגם כמעט נכנסתי שם בתור שותף, פעם עבדתי בנגרייה במשך ארבעה חודשים. לפני שנתיים, בקורונה, קניתי טאבון ומכרתי פיצות בשכונה. אבל שום עבודה מהצד לא תבוא על חשבון המשחק. כשעבדתי בחומוסייה וקראו לי להצגה הלכתי לחזרות, וכשקראו לי לסדרה אמרתי 'ביי' והלכתי לצלם. אין מה לעשות, כשמשהו שואב אותי – אני שם".
להיות חזק בטלוויזיה
בימים אלה מככב טפיארו במחזה "שיפוצים", שוב בבית ליסין. המחזאי והבמאי הוא ארז דריגס, שתחקיר של אתר "פוליטיקלי קוראת" חשף לפני כשנה וחצי תכתובות שלו עם נשים שהיו בעלות אופי מיני פוגעני. "אין לי מושג מה היה ואני לא מעורב בפרטים", מבהיר טפיארו כשהוא נשאל על העבודה עם דריגס. "אני זוכר שהוא דיבר על זה בשיא הכנות והתנצל, אבל לא היו שיחות על זה במהלך העבודה. התעסקנו אך ורק במחזה".
ואיך הייתה העבודה על ההצגה?
"שיחקתי לידו גם ב'חזרות', וזה היה מבחינתי בית ספר. יש משהו בארז, בכתיבה ובבימוי שלו, שהוא ייחודי רק לו. זה כמו ז'אנר אחר בתיאטרון, וצריכים את זה. השפה שלו הרבה יותר יומיומית ונגישה לקהל הצעיר. הכל עם פחות פאתוס ויותר מצחיק ורגיש".
גם אתה חושב לכתוב ולביים?
"כן, אני מאוד אוהב לעבוד עם שחקנים, זה הכי ממלא שיש. אני גם כותב לעצמי הצגת יחיד. פעם הייתי עושה בבקרים הצגות ילדים, וכשהפסקתי החלטתי למלא את הבקרים שלי במשהו אחר. פתאום נשפך על הדף סיפור חיים. אבל שלא תחשבי, כתיבה זה סיזיפי, זה לא צחוק".
יש עוד תוכניות לעתיד?
"אני מקווה להיות חזק בטלוויזיה".
ואם תצליח, עדיין תמשיך לעבוד בשתי עבודות?
"אולי במקביל אעשה איזה פרויקט נישתי, משהו עם פיצה".
צילום: שי פרנקו | הפקה: אור-אל רבינוביץ | סטיילינג: דניאלה קפלוטו | ע. סטיילינג: רוני קאופמן | איפור, שיער: טל ולדמן