"אפשר למלא אוקיינוסים עם הכאב, השבר והאובדן, אבל אני מסתכלת על כל השנים הטובות שהיו לנו ביחד. זה שאבא שלי נלקח זה בלתי נסבל. מצד שני, הוא השאיר אותי עם כל כך הרבה אהבה וביטחון, זו הייתה החוכמה שלו".
חצי שנה לאחר שאביה, גבי ברדה, נהרג בתאונת דרכים, נסלי ברדה מתקשה לדבר עליו. "אי אפשר לדבר על נחמה במובן הזה, זה לא יכול לנחם, אבל יש הרבה 'יש'", היא אומרת. "הלב והכיסים שלנו מלאים באהבה שלו, כי הוא באמת נתן בשפע".
מצוידת בכל זה, ברדה ממשיכה להתמקד גם בתקופה הלא פשוטה הזאת בעשייה. את הריאיון קבענו לשבע בבוקר, השעה הפנויה היחידה שאפשר למצוא בלו"ז הצפוף שלה כיוצרת שתי תוכניות פריים טיים ("אהבה גדולה מהחיים" ו"אחד למיליון"), מגישה מדי יום חמישי את "חדשות הבוקר" – ומיום ראשון הקרוב גם המנחה של העונה החדשה של תוכנית הראיונות "אנשים", כל זה בקשת 12. "השעות הסטנדרטיות שלי מתחילות מאוד מוקדם, יש לי ילדה בת שנתיים וחצי", מספרת ברדה. "אתמול חזרתי מצילומים לקראת עשר בלילה, ועכשיו אני ממשיכה לעוד יום של עריכות. אשתי לקחה את הבוקר עם הילדה מתוך הבנה שאלה ימים אינטנסיביים מאוד. היא נותנת עבודה, מתאמצת, לוקחת ועושה את כל מה שצריך לעשות כדי לאפשר לי. היא מבינה שזה חשוב לי ולמשפחה".
מה היא עושה?
"היא פרסומאית, וגם לה לפעמים יש קמפיינים של חברות ענק בישראל, ואז אני נותנת. נראה לי שאנחנו מספיק שנים בזוגיות כדי להבין שזה בא בגלים ושמגבירים בעליות, אז אני מוצאת את האיזון ואת הקצב".
ובירידות מגבירים עוד יותר או נחים?
"אני צריכה לדעת שיש לי אופק, ואז אני מוכנה להאט. אבל אין כמו העליות. שם האדרנלין, שם העשייה. שם את מוציאה מעצמך את הכל".
מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני מתעניינת בכולם
ברדה (39) ובת זוגה, אירית מגל, נישאו לפני כארבע שנים. לפני שנתיים וחצי ילדה ברדה את בתן, לילה. "הכרנו לפני עשור בערך. נדלקתי עליה והתחלתי איתה, אבל היא לא הייתה פנויה, אז היא טשטשה אותי. ואז אני כבר הייתי בזוגיות, והיא פתאום הייתה פנויה והתחילה איתי, ואני טשטשתי אותה. ואז שוב אני הייתי פנויה והיא לא. לדעתי זו הייתה חצי שנה-שנה של חתול-עכבר, רדפנו אחת אחרי השנייה תקופה ארוכה עד שסוף-סוף שתינו התפנינו וזה קרה. היה בזה משהו טוב. שתינו באנו עם מספיק רצון. די מדהים לחשוב שחלפו המון שנים ואנחנו היום משפחה עם ילדה. אז, כשרדפנו אחת אחרי השנייה בשנים הסוערות של תל אביב, זה לא משהו שהעלינו בדעתנו".
מתי עלתה בך שאלת הזהות המינית שלך?
"מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני מתעניינת בכולם. היו לי חברים בנים וחברות בנות, ודי זרמתי עם זה. אחרי הצבא הבנתי שמערכות היחסים המשמעותיות יותר הולכות לכיוון של נשים, והיה איזה רגע שזה בלבל את ההורים שלי. הם לא הבינו. הם אמרו, 'עכשיו שנתיים היית עם חבר וחשבנו שאתם הולכים להתחתן, מה זה? מה קורה? למה את בוחרת בדרך הקשה?'. היה חודש של עימות, לא הבנתי למה הם לא זורמים איתי".
כי את יכולה, לכאורה, לבחור אחרת.
"כן, כי אם אני לכאורה מסוגלת לבחור, אז למה אני הולכת לכיוון הזה? ניסיתי להסביר להם שהלב שלי הולך לאן שהוא הולך, ונורא נפגעתי בהתחלה מזה שהם לא הולכים איתו. רבנו על זה, אבל הדבר החשוב להורים שלי היה קודם כל אהבה. גם אם יש כעס ועימות, בסוף אתה בא לשולחן קודם כל עם המכשירים של האהבה, וזה מה שפתר את זה. השלמנו בזכות אבא שלי, שמאוד אפשר בתוך הסיטואציה, ובזכות אניה בוקשטיין שהיא החברה הכי טובה שלי בעולם. היא כמו הבת של ההורים שלי, אז היא עשתה איתם שיחה ואמרה, 'שומעים, בואו נתאפס רגע בחזרה'. טוב שהיה בינינו המשברון הזה. מאז ההורים שלי ואני היינו הרבה יותר קרובים".
מה את חושבת שאפשר את הקבלה העצמית שלך?
"אם למדתי משהו אחד מההורות של ההורים שלי, זה שלא משנה מה ואיך, אם אפשר לבוא לילד ולהגיד לו, 'בהתחלה ובסוף אני אוהבת אותך ועכשיו בוא נדבר' – נראה לי שהרבה דברים ייפתרו. קטונתי מלהיות מדריכת הורים, אבל אני חושבת שאפילו שההורים שלי ואני רבנו והתחככנו, תמיד ידעתי שאני אהובה. אם הבת שלי תדע תמיד שאני אוהבת אותה, גם כשנכעס או נתרחק, אז היא תמיד תוכל לחזור הביתה, לא משנה מה".
אנשים מהקהילה הגאה תמיד צריכים לדבר בראיונות על המיניות שלהם, על מתי הם גילו ואיך, דברים שככל הנראה לא נשאל סטרייטים. את חושבת שיום אחד נטייה מינית של אדם לא תוביל לשאלות?
"יש לי משפחה עם אישה והבאנו ילדה משגעת ביחד, ובעזרת השם נביא עוד. אם בציטוטים האלה יש ערך לילדים במשפחות אחרות, אז בואי תשאלי אותי על זה עוד 200 פעם ואני אספר עוד 200 פעם. אין לי בעיה. אולי יום אחד זהות מינית לא תצריך בכלל שאלה, אבל נדמה לי שהיום, במציאות הפוליטית שבה אנחנו מצויים, יש משהו שמצריך את זה".
"יש משהו מאוד עצוב ומסוכן בהקצנה במפה הפוליטית והציבורית", היא מוסיפה. "אנשים שיודעים שקהל רב מאזין להם מרשים לעצמם להגיד דברים שיכולים להרוס חיים של אנשים אחרים. אפשר לדבר על זה בהקשרים של משפחות גאות, ואפשר לדבר גם בהקשרים של גזענות וקיטוב. אבל כל משפט שנאה של פוליטיקאי שמנסה להגיד מה מותר ומה אסור, או מהי משפחה ומה לא, מתפוגג מול עשרות אלפי משפחות ודוגמאות חיות לאמת. והאמת היא שמשפחות, אהבה ובית באים בהמון גוונים וסוגים, וגם המילים הרעילות והשקריות ביותר לא ישנו את זה. בסוף המציאות מנצחת. המשפחות מנצחות, האנשים מנצחים, כי הם חיים את החיים שלהם".
תחרות של מי קיצוני יותר
לבית הקפה שבו מתקיים הריאיון מגיעה עכשיו המשפחה כולה: מגל, ליילה והכלב שמש. ליילה עוברת לידיה של ברדה, משתטה איתה, מתפנקת מהבורקס ש"אמא נס" הזמינה לה מבעוד מועד. אחרי שהיא לוחשת לברדה באוזן שהיא אוהבת אותה, ליילה מוכנה לעבור בחזרה לאמא אירית ולהמשיך את היום. "לאירית מגיע פרס מפעל חיים", אומרת ברדה אחרי שהן הולכות. "מרימה את הילדה, מחזיקה את הכלב, יום חופש של הגן, פורים. עכשיו היא לוקחת אותה להצגה".
המשפחה שלך היא תשובה טובה להפחדות, אבל השאלה היא אם לפוליטיקאים יש את הכוח למנוע מלהט"בים שעדיין נמצאים בארון לצאת ולהאמין באפשרות של ניצחון.
"כל פוליטיקאי ואיש ציבור שפותח את הפה או את המקלדת ומוציא את הרעל הזה הוא בעיניי בוגד בציבור שלו, בעצם השליחות שהוציאה אותו לדרך. אני מאוד מתקשה להבין אנשים שקמים בבוקר ועובדים קשה כדי שבסוף ייצא להם מהפה מסר של שנאה. מי שמשתמש בבמה שלו כדי להפיץ מסרים של קיטוב, ההיסטוריה לא תסלח לו. הזירה הפוליטית הפכה לתחרות של מי יותר קיצוני כדי לקבל יותר לייקים. בשביל זה עבדת כל החיים שלך להגיע לפרונט של הציבוריות? זה עצוב בעיניי".
יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, הוא הומו מוצהר. את חושבת שזה יתרון בשיח הזה?
"יש לזה משקל מסוים, ואני לא מזלזלת בו, אבל כשאני מביטה באוחנה באופן ספציפי ובקואליציה שאותה הוא מייצג, מעניין אותי לראות לא רק מינויים אלא גם מעשים. אנחנו נמצאים בתקופה כל כך מטלטלת, שאני לא יודעת אם הרפורמה או המהפכה תלך בסופו של דבר קדימה או תיבלם במתווה. מאוד קשה לי החתירה לקצוות, זה מפחיד".
מה מפחיד אותך?
"לפעמים פוליטיקאים חושבים שהם יכולים לשחק באש, הם חושבים שזה ישרת אותם. אבל אש זה דבר לא צפוי. אני מאוד מקווה שלא נגיע לשם. האש בוערת ברחובות, השנאה בוערת בלב של האנשים. הלוואי שהפוליטיקאים שלנו היו מפסיקים לשחק בה ומתחילים לעסוק בהטבת החיים שלנו. יש מיעוט מהם שעושה את זה".
קרה לך שנציג ציבור סירב להתראיין אצלך?
"נהגי מוניות אומרים לי, 'אני לא יודע אם את ימין או שמאל', וזה בסדר. בסוף אני עיתונאית, וכשאני מראיינת זה לא משנה מאיזו מפלגה המרואיין, הוא יישאל שאלות קשות. להגיד לך שמישהו מהצדדים פה מצטיין? ממש לא. בקואליציה הקודמת הם קיבלו ממני שאלות קשות, וגם עכשיו כולם נדרשים לתת תשובות לציבור. לא נתקלתי בפוליטיקאי שלא בא אליי, להפך. בינתיים כולם רוצים לבוא".
אני רואה את אבא שלי בילדה שלי
דרכה של ברדה אל הטלוויזיה החלה בתיכון לאומנויות תלמה ילין בגבעתיים. "בגיל 16 חשבתי שאני רוצה להיות שחקנית, נמשכתי לבמה", היא אומרת. "אבל מהר מאוד הבנתי שיותר מעניין אותי להיות במאית, לברוא עולם על הבמה ולכתוב. עד היום החברים הכי קרובים שלי הם מהתיכון, זה סוג של נס שקרה לנו בשלב מאוד מוקדם בחיים. אני לא יודעת לכמה אנשים יש חברים שהולכים איתם מכיתה ט'".
אחת מחברותייך הקרובות, כפי שציינת, היא אניה בוקשטיין. איך זה לראות את ההצלחה שלה?
"היא לא חברה שלי, היא אחותי. בשר ודם ונפש. אהבה אמיתית ממבט ראשון. אני ראיתי אותה, היא ראתה אותי, וזרחו לנו העיניים. אני מאושרת על כל צעד קדימה שלה וההצלחה שלה טבעית לי, כי היא הבן אדם הכי מוכשר שפגשתי. אני אוהבת אותה אהבת נפש. יש לי שלושה אחים מאמא ואבא, ואחות בת מרוח הקודש. זו מתנה שקיבלנו מאלוהים".
את מזכירה הרבה את המילה נס. איך זה לגדול עם השם המחייב הזה?
"גדלתי לתוך המיוחדות של השם שלי ואהבתי אותה. ההורים שלי כנראה ידעו לזהות בחושים שלהם שיהיה לי טוב במקום קצת מיוחד וקצת אחר. כשהייתי ילדה ונערה התלהבתי וזרמתי עם זה שהשם שלי נותן לי תשומת לב, וידעתי לקחת את תשומת הלב הזו ולהשתמש בה. את המשמעות האמיתית של השם שלי הבנתי רק בשנים האחרונות, כשהתחלתי להבין יותר טוב את החיים".
כשקוראים לך נס, זה משפיע באיזה אופן על ההוויה שלך?
"אני לא נס, קרה לי נס. אמא שלי הייתה במצב של מוות קליני כשנולדתי, והרופאים אמרו לאבא שלי, 'מצטערים, אין לנו מה לעשות יותר'. אבא שלי התפלל ונשבע שאם יקרה נס, הוא יקרא לתינוקת בשם נס. באמת קרה נס, ואמא שלי התעוררה".
האזכור של אביה בהקשר הזה לא יכול להיות קל לה, אבל ברדה אומרת: "קרו לאבא שלי הרבה מאוד נסים לאורך החיים. כשהכאב בוער בי אני מנסה, ובמידה מסוימת גם מצליחה, להסתכל על הנס שכן קרה לי: קודם כל, שהוא היה אבא שלי. המוות שלו, הפתאומי, המפתיע – זה הדבר הכי נורא שאי-פעם קרה לנו. אני אישה של מילים, אבל גם חצי שנה אחרי התאונה לא מצאתי את המילים לתאר את השבר הזה".
ברדה עוצרת כדי לתת לדמעות ולמחנק בגרון להשתחרר. הפצע עדיין כל כך טרי. "כשקורה דבר כל כך נורא, זה מאפס את הכל", היא אומרת. "אין לך את אבא שלך, כל השאר פחות משנה. אני רואה את אבא שלי בעצמי ובאחים שלי, ואפילו בילדה שלי. כמעט שנתיים הוא הספיק איתה. הוא היה אבא כזה נדיב ברגש ובאהבה. אני והאחים שלי זכינו בלוטו של האבא והאמא".
האירוע הקשה הזה מעביר את המסר של "חיים רק פעם אחת, תעריכו את החיים".
"בטח. מאוד. להעריך את מה שיש, את הטוב. אף פעם לא הייתי אישה שהולכת בעולם ואומרת, 'תעריכו, תהיו רוחניים', זה לא האופי שלי. אני פוגשת בעבודה העיתונאית שלי הרבה אנשים שקורים להם דברים גדולים ודרמטיים בחיים, ומכל אחד מהם אני מנסה לקחת משהו, אבל בסוף החיים קורים לנו ואנחנו עובדים דרך השיעורים. אני לא בן אדם של קלישאות, אני לא אגיד 'קחו כל רגע' כי לא תמיד אפשר לקחת כל רגע, כי החיים חולפים ויש שגרה. אין לי משפט גורו לנפק, החיים יותר מורכבים מכל משפט גורו. אנחנו כל הזמן לומדים אותם מחדש".
אני דומעת היום הרבה יותר מהר
כעיתונאית ששידרה דיווחים שוטפים מגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה, ברדה חיה את האדרנלין בכל כתבה שיוצאת מתחת ידיה. גם עכשיו, אחרי שנים בתחום, היא נרגשת מיום צילום של "אנשים" שהסתיים לפני שעות ספורות. "צילמנו את יוליה מלינובסקי, חברת הכנסת שהפכה להיות ויראלית בתקופה האחרונה. הייתי יום שלם בתוך החיים שלה, ברגעים הכי אינטימיים. היא סיפרה לנו סיפורים פסיכיים שמעולם לא סיפרה קודם, את שומעת את הדבר הזה ועף לך הראש".
מה כל כך מיוחד במפגש הבלתי אמצעי הזה, שמאפשר בעינייך את ההתקלפות?
"העולם שלנו הוא סופר-פייק עכשיו, כשגם הדמויות הכי בולטות מנסות ליצור מצג שווא של אותנטיות דרך הרשתות. אנחנו רוצים לראות לא את הסלב או את הפוליטיקאי אלא את האדם. את רוצה לדעת את כל האמת על מישהו, את הדבר הכי אינטימי עליו? תצלמי אותו בבית לצד האנשים שהוא אוהב. איך שהוא יהיה ברגע הזה – זה יותר אמת מחמש שעות ראיון, גם אם הוא יהיה מחובר למכונת אמת. אחרי מיליון שנה בתחום הזה, אני עדיין מאוהבת ברגעים האלה, כשפתאום פורח לו איזה פרח של אמת וכולם עומדים ומסתכלים עליו".
בעונה החדשה של "אנשים" יתראיין גם קובי פרץ. העבודה על הריאיון איתו החלה לפני הפרשה האחרונה שבה נקשר שמו, כשדודי אמסלם הציע להזמין אותו לשיר בכנסת לאחר סירובו של חנן יובל. "מן אללה נפלנו עליו בטלטלה הזו", מספרת ברדה. "אנשים כתבו לו, 'בטח, תזמינו עבריינים כמוכם'. כל מה שהבן אדם ניסה לעשות מאז שהוא השתחרר מהכלא זה לייצב את המשפחה שלו ולחבר אותה, ואז טראח – נהיה מעל הראש שלו בלגן שלם, ואנחנו היינו שם. יש סצנה מרגשת שהוא קורא בה את המילים שכותבים עליו, הבן אדם מתקלף מול המצלמה ויוצא ממנו משהו שעוד לא ראיתי. זה מה שאנחנו רוצים לעשות: להביא את הרגעים האנושיים, הלא מתוסרטים, הלא מהונדסים".
יבוא עם ישראל ויצעק "עריכה" ודווקא לא יאמין לתקשורת, אבל כן יאמין למה שאנשים מפרסמים אצלם ברשתות החברתיות, שנראה מאוד אובייקטיבי.
"כן, יש עריכה, אבל היא נועדה לבוא ולקחת את תשע השעות שצילמתי אתמול ולזקק מהן את הרגעים המעניינים ביותר. אני אנקה את התבן ואשאיר את הבר".
שמעת המון סיפורים לאורך הקריירה. את יותר קהת חושים היום?
"תמיד שואלים אותי, 'את בכלל עוד מתרגשת? ראית הכל, שמעת את כולם, זה עוד נוגע בך בכלל?'. זה נוגע בי הרבה יותר ממה שזה נגע לי בהתחלה. אני הרבה פחות עמידה היום ממה שהייתי בגיל 18 כשרצתי בין זירות הפיגועים בירושלים, בגלי צה"ל. אני דומעת הרבה יותר מהר. זה הולך איתי הרבה יותר הביתה. זה תהליך שקורה באופן טבעי עם השנים ועם חוויות החיים".
ברדה לא מסיימת את המשפט ועיניה נמלאות דמעות. היא לא צריכה להוסיף ולהסביר, ואני לא שואלת. היא נושמת עמוק וממשיכה: "ללכת לראיין אנשים שחוו אובדן אחרי שאני חוויתי – זו חוויה אחרת לגמרי. אני חושבת שהיא עשתה אותי דוקומנטריסטית יותר טובה. גם לראיין אנשים שחוו משהו עם הילדים שלהם זה עולם אחר כשיש לי ילדה ואני מבינה את המשמעות. היום אני הרבה יותר מתרגשת ממה שהתרגשתי פעם, אבל זה לא אומר שאני לא נושכת".
גועל הנפש הקבוע שכל אישה נתקלת בו
בתחילת שנות האלפיים נכנסה ברדה לעולם התקשורת כגל"צניקית צעירה. "אני עומדת על כתפיהן של עיתונאיות גדולות וחזקות, אבל המשימה לא הושלמה ויש מקום לעוד נשים בתפקידים בכירים בתקשורת", היא אומרת. "אני שמחה וגאה שבמציאות שלנו היום העיתונאיות מובילות, קרן מרציאנו, אילנה דיין, יונית לוי. אני מקווה שהמגמה הזו רק תתחזק ונראה עוד נשים, גם בתפקידי ניהול".
היית צריכה לעבוד קשה יותר, להוכיח את עצמך יותר, בגלל שאת אישה?
"נתקלתי במהלך הדרך בגועל הנפש הקבוע שכל אישה נתקלת בו כשהיא באה לעבוד ומישהו רוצה ממנה משהו אחר. כשהייתי כתבת פלילים היו עורכי דין שבאתי לעשות איתם שיחות עבודה, ולא מעט פעמים הם חשבו שאפשר להתחיל איתי והייתי צריכה להדוף אותם, להסביר שזאת פגישת עבודה ושאין לי עניין שזה יהפוך לדייט. למדתי מהר מאוד להציב את הגבולות האלה בכל פעם מחדש, למרות שהם אמורים להיות ברורים מאליהם. זה דבר שהרבה נשים צעירות פוגשות במהלך הדרך".
זה משהו שיכול לערער את הביטחון, להוביל לפקפוק בכישורייך המקצועיים.
"זה אף פעם לא ערער את התשוקה שלי למקצוע, ולא את הידיעה של מה שבאתי להשיג. היו פעמים שזה ביאס אותי, אבל ידעתי להתנהל בתוך הסיטואציה. אני לא בטוחה שהיום זה אחרת".
במקביל ל"אנשים" מובילה ברדה עוד שתי תוכניות שבהן היא מתלווה לסיפורים אישיים מרתקים. "אחד למיליון" עוסקת בנסים שקרו לאנשים, ו"אהבה גדולה מהחיים" מביאה סיפורי אהבה שלא היו מביישים סרטים הוליוודיים. "שמנו לב שלסיפורי אהבה יש קסם מיוחד, ושהם מאוד מעוררים את הקהל. אלה סיפורים שיש בהם כוח של אהבה כמו בסרטים או באגדות, כוח שמטפס הרים וגורם לאנשים לעשות דברים מטורפים לגמרי. משם נולדה התוכנית".
יש משהו בתוכנית על אהבות כל כך גדולות שאולי מחזיר איזו תקווה ויופי לרומנטיקה, שקצת דוהה בשנים האחרונות מול שיעור הגירושים הגבוה.
"בסוף יש אהבה של שתי נשמות שמתחברות, ומי שזוכה בדבר הזה זכה לדעתי בלוטו. אהבה היא סוג של נס קטן שקורה לך, ואם קיבלת אותו צריך לשמור עליו, ובתוך חיים, משפחה וזוגיות – זה קשה. צריך לעבוד על זה. כולם מחפשים את הדרך".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: ים ברוסילובסקי | שיער: אריאל דרימר | איפור: ענת רזמוביץ | הפקה: אור-אל רבינוביץ וטל פוליטי | עוזרת סטיילינג: טל גרינברג