יש דברים שלא הולכים לשום מקום, שנדבקים. שורדים את כל הפירמוטים של הזיכרון. השרוף קם מהכיסא. עדן ועודד מתנשקים. וגם תמונה אחת ברורה שלי, עומד בתור בסופרמרקט, משלם ומיד מועך את מגזין "פנאי פלוס" ותוחב לתיק. אליענה בקייר על השער, נחנקת מהאופן שבו גלגלתי את הגיליון. באגרסיביות, במיומנות, בחשדנות. רק שלא יראו.
בן של אמן, ילד שגדל בבית שנראה כמו סניף סטימצקי, לא אמור להיות מושקע רגשית בקריירה של בקייר או מיכל אמדורסקי, ואף אחד לא ידע את זה יותר טוב ממני. הידיים האלה גלגלו את כל הטראש שהיה לתחילת שנות ה-2000 להציע. העיניים האלה ראו גיא פינס רק אחרי שכולם הלכו לישון. על מיוט.
זה היה מעגל בושה שאף אחד לא היה יכול לעצור. אף אחד חוץ ממנו, איש התקשורת שהציל אותי. אייקון שעשה מהפכה בעולם הטלוויזיה וצרח דרך המסך על הילד המוזר שמגלגל פנאי פלוסים: אין גבוה ונמוך. אין גברי ונשי. השטחי הוא אינטליגנטי, וכמו שאפשר לנתח ספרים - אפשר, וגם רצוי, לנתח את עונה שלוש של רוקדים עם כוכבים.
ידעתי שיום אחד אני אעבוד אצלו, ידעתי גם שהוא לא יקבל אותי. הגעתי לגיל 19, חסר ניסיון, חסר אופי ומוכן, מה זה מוכן? מתחנן לעשות הכל כדי לעבוד אצלו בתוכנית. זה החלום שלי. הוא - איש התקשורת הזה - הוא החלום שלי. ותופתעו לשמוע, לפעמים חלומות מתגשמים. כלומר, כשמציעים לעבוד בחינם, בדרך כלל, הם יתגשמו.
אתה חייב לבוא אליי. זה מקרה חירום
"יש פה איזה ילד שמחפש מישהו", זה המשפט הראשון ששמעתי אותו אומר, בזלזול, אחרי שקלט אותי מציץ בחרדה מהדלת של המשרד. אני חושב שלקח לו שבוע להבין שאני עובד שם, ואז עוד שבוע להחליט שאני מיותר. אבל הביטול, ההתעלמות, התחושה שאני לעולם לא אמצא חן בעיניו - דרבנו אותי. בלתי אפשרי לצוד אותו. אני אצוד אותו.
כל מה שהיה צריך לעשות זה בסך הכל להתאבד. לא ביג דיל, אפשר לחשוב. להשמיד את עצמי כבר ידעתי טוב מאוד איך. אז עבדתי כל היום וכל הלילה ואז עבדתי עוד קצת, עד שהתריסים נצבעו בכתום. זריחה בחוץ. המטורף שיוצא אחרון ומפעיל את האזעקה, שולח לו מיילים בחמש בבוקר, ומרפרש. ומרפרש. ומרפרש. בסוף הוא יענה. הוא אף פעם לא היה עונה.
רק שיום אחד, הוא ענה. כנראה זיהה את הפוטנציאל במישהו שמוכן לעשות הכל בשביל תשומת לב, שיהרוג בשביל סמיילי. הוא החליט לתת לי מתנה על העבודה הקשה. לילה איתו, עובדים אחד-על-אחד, שני מגשים של פיצה. אני זוכר שהצחקתי אותו, הרשמתי אותו. "אתה גאון", הוא צעק עליי. אף פעם לא קראו לי גאון. אף פעם לא שמעתי את המילה "גאון", בלי המילים "אבא שלך" לפניה.
מכאן והלאה, הסתחררנו. המוחות שלנו סערו עד שהפכו לקו אחד חלק ונקי שכל כולו שליטה מוחלטת ברשימת המיוצגים של בטי רוקאווי. במשרד, אני היחיד שמורשה להיכנס אליו לחדר, לשבת בפגישות, לדבר איתו. אוכלים בנפרד מהשאר, יושבים במנותק מהאופן ספייס. השם שלי נצעק שוב ושוב, ואני רץ אליו. מרבד, ככה היו מכנים אותי מאחורי הגב. לפעמים מרבדי.
הם צדקו. צריך להיות מרבד בשביל להזמין לו אוכל ולגהץ לו את הז'קט. להתקשר למאמן שלו ולקנות לו סיגריות ולחפש לו דירות. להזדרז לחניון בזמן שהוא יושב במכונית וממתין לי, שאני אלווה אותו. כי זה הוא, ואסור לו להיות לבד והוא צריך שילכו איתו, שייקחו אותו, שיהיו איתו.
מרבד, ככה היו מכנים אותי מאחורי הגב. הם צדקו. צריך להיות מרבד בשביל לקנות לו סיגריות ולגהץ לו את הז'קט, להזדרז לחניון בזמן שהוא יושב במכונית וממתין לי שאלווה אותו כי הוא צריך שילכו איתו, שיהיו איתו
זאת כנראה הסיבה שעזבו אותו כל כך הרבה פעמים, שקצב התחלופה של העובדים שלו היה גבוה מהרגיל. הוא היה מתרברב שהעובדים שלו תמיד מסיימים או מחוקים בהודו או באשפוז. אבל אני לא הייתי כמוהם, או לפחות ככה חשבתי. לא בטוח עד כמה חשבתי באותם ימים. אני זוכר שבזמנו מישהי שניסיתי לשכנע לבוא לתוכנית שלו, אמרה לי שלפני הרבה שנים איש התקשורת והיא הכירו, ושהוא הבן אדם שהיא הכי שונאת את מי שהיא הייתה כשהייתה איתו. צחקקתי, עיוור לתמרור האזהרה הענקי שנוחת לי על הראש. כי הייתי מאושר. כי קיבלתי את כל מה שרציתי.
"אני בא לקחת אותך", הוא היה כותב לי, וממשיך לכתוב, עד שהטלפון רותח מרוב הודעות. "מה הכתובת שלך? אני מזמין מונית". "אתה חייב לבוא אליי. זה מקרה חירום ואם אתה לא בא אתה מפוטר". "תבוא, נו, אתה בדרך?".
ככה, כל יומיים, וזה תמיד היה סוחף, וזה תמיד הוחלט בלעדיי. פתאום, באמצע החיים המשעממים והריקים שלך, אתה מסתכל על הצג ורואה 15 שיחות שלא נענו מהאדם שהערצת מאז ומתמיד. באתי. ברור שבאתי. לבולמוסים של ג'אנק פוד, לנסיעות של 120 קמ"ש בגרוטאה המסריחה מסיגריות שלו, להתקפי הצחוק החזקים ביותר שחוויתי בחיי.
לא עבר יותר מדי זמן עד שהוא הציג אותי לקולגות, לחברים וגם לסתם נותני שירות, בתור הבן שלו. "את מכירה את הבן שלי?", הוא היה אומר. "אנחנו מאמצים אותו. זה בתהליכים. הוא יהיה שלי". הכל בצחוק, בטח שבצחוק. אחר כך הוא היה פורץ במונולוג על איזה גאון אני, וכמה שהוא לומד ממני ושהוא עוד יעבוד אצלי כי אני "הדבר הכי טוב שקרה לו בעשור האחרון".
המחמאות המוגזמות באו עם מחיר מוגזם. אחת לחצי שעה הוא היה שואל אותי אם מישהו הציע לי עבודה. אמרתי לו את האמת, שהוא משוגע ושלא פנו אליי מאז שהתחלתי לעבוד אצלו, אבל זה לא עזר. הוא היה דואג ליידע אותי שכל דבר צריך לעבור דרכו, שאסור לי לנהל מגעים ללא ידיעתו ושאם אני מסתיר משהו, הוא יגלה. "אל תחשוב שאני לא אגלה".
הוא היה יכול לראות אותי עושה שיחת טלפון, מחכה שאסיים, ולירות. מי זה היה, מה הם רצו, מה אני לא מספר לו, איך הוא יכול לדעת שאני דובר אמת. או בשרירותיות לצלצל ולשאול איפה אני, עם מי אני, לדרוש שאוכיח לו, ו"תשלח לי תמונה". היו מצבים שהוא היה צועק, שיש משהו שאני לא מספר, שהוא מרגיש את זה.
לא פעם ולא פעמיים תפסתי אותו מחטט לי בטלפון, בשיחות היוצאות והנכנסות, בהודעות, רק כדי לוודא שאני לא "עובר על החוקים". הוא ביקש לדעת מי החברים שלי, מה השמות המלאים שלהם, איך אנחנו מכירים. פרטים על אמא שלי, על אחותי. ואני לא הצלחתי להפסיק לצחוק. הכל כל כך מצחיק כשאתה מטומטם כמוני.
רוצה לראות איפה אתה הולך לגור?
והוא גם היה נוגע. מגע היה משהו שהוא לא היה יכול לתקשר בלעדיו. הוא היה יכול לעטוף אותי, ללטף אותי, למחוץ בחיבוקים ממושכים, חזקים. הוא היה מסמן לי עם האצבע על הלחי, ואז - עם מבט מזוגג - מתקרב באיטיות מטורפת לפנים שלי ומנשק אותי על הלחי. הוא היה אומר דברים כמו "תן לאבא חיבוק", "תן לאבא נשיקה", שהוא לא נכנס להצטלם בלי נשיקה.
"בוא אליי", הוא ציווה עליי ארבעה חודשים לתוך הקשר הביזארי שלנו. "אה, וגם, תביא איתך תעודת זהות", הוא פלט באגביות. ניסיתי להבין מה קורה אבל הוא כבר ניתק. עליתי על מונית וכל הדרך אליו שאלתי את עצמי איזה שימוש הוא כבר יכול לעשות בה, אולי זה משהו לא חוקי? התרגלתי לבקשות משונות ממנו, אבל זאת הייתה נראית לי חריגה במיוחד.
הוא לקח אותי לממ"ד של הבניין, שהוא הסב לחדר עבודה קטנטן והכריז שמעכשיו את כל העבודה נעשה כאן. בשבע בבוקר הוא היה יורד למטה ומגלה אותי שם, עדיין עובד. ההבעה שהייתה לו על הפנים זה משהו שאני לא אשכח בחיים
לבית שלו הגעתי לפנות ערב, הוא פתח לי את הדלת והדבר הראשון שהוא ביקש זה התעודה. ניסיתי לחלץ ממנו מה הוא מתכוון לעשות. הוא לא ענה, רק לקח אותה מהיד שלי ועשה העתק שלה במדפסת. ואז הוא ניגש למחשב שלו, הקליד משהו, שלח להדפסה וברצינות תהומית, מסר לי את הנייר.
על הנייר הזה נכתבו רק שש שורות. "אני, אהרון גבע, מתחייב להודיע על כל פנייה שנעשית עמי בנוגע לעבודה, ולקבל את אישורו בכתב לכל מעבר והחלטה שקשורה לקריירה או לחיים האישיים, ומתחייב בזאת להיות מסור ונאמן בעבודה, ולעולם לא לבגוד באמונו. על החתום, אהרון גבע". ושוב, אני צוחק. ושוב מוחמא. לקחתי עט, חתמתי תוך שנייה.
הזמן עובר, ואני אצלו. כל הזמן אצלו. עובדים, מרכלים, ואז מגיעה עוד הפתעה, "אתה רוצה לראות איפה אתה הולך לגור?". מה זה אומר, אין לי מושג. הוא לקח אותי לממ"ד של הבניין שלו, שהוא הסב לחדר עבודה קטנטן - ובקטנטן אני מתכוון מחניק - והכריז שמעכשיו את כל העבודה נעשה כאן, זה המשרד שלנו, ושבעתיד הוא מתכנן להוסיף מיטה עבורי.
את החלל המצומצם הוא דאג לקשט עם מזכרות מהקריירה שלו, תמונה עם אהוד ברק, שערי עיתונים שתמונתו מתנוססת עליהם. החדר העמוס והגרוטסקי הזה - שבו, כאמור, אני יום אחד אתגורר - היה המקדש שלו. ועדיין נותרו רמזים שהזכירו במה באמת מדובר, מקלט מעופש. "מה, זה לא מושלם? זה לא החדר הכי יפה שראית בחיים שלך?", הוא שאל אותי. "מה אתה צריך יותר מזה, יש לך פה הכל. זה החדר שלך".
שם, בצינוק המאולתר, ביליתי הרבה יותר מדי שעות מהחיים שלי. נעדר מהמשרד, נמצא בממ"ד, איתו או בלעדיו. לפעמים בשבע בבוקר הוא היה יורד למטה ומגלה אותי שם, עדיין עובד. ההבעה שהייתה לו על הפנים זה משהו שאני לא אשכח בחיים. מחייך, כל כך מרוצה ממני, כל כך גאה בי. אחרי עוד שעתיים עבודה, נשכבתי על הרצפה של המקלט ונרדמתי. בלי שמיכה, בלי כרית, בבגדים המצחינים שהיו עליי יומיים, מאושר. מישהו מאמין בי, מישהו רואה בי משהו. ולא סתם מישהו, הוא.
לא התקיימתי מחוץ לחיים שלו, לא היה לי שום דבר ואף אחד חוץ ממנו. צמצמתי את האינטראקציה עם אנשים שהם לא הוא למינימום ההכרחי. לאנשים הכי קרובים אליי זה היה נראה כאילו אני באיזושהי כת, ועד היום ידוע שיש דברים שאני לא יודע עליהם כי נו, זה קרה כשהייתי "שם". הכי רזה שהייתי בחיים. חיוור מעודף שעות במקלט, לא זוכר מתי הפעם האחרונה שישנתי יותר מחמש שעות.
מי אתה בכלל. טעיתי בחינוך שלך
איך עזבתי? בעצמי הייתי מופתע לגלות שזה קורה. לא ראיתי את זה מגיע, וגם - ובעיקר - הוא לא ראה. ואולי בגלל זה כל כך כאב לו. לא בגלל שהוא לא יראה אותי יותר, זה שטויות, יש אלף כמוני. אלא בגלל שלמרות החושים העל טבעיים שלו, השליטה והמודעות הקיצוניות, הוא נתפס לא מוכן. ועל זה הוא לעולם לא יסלח לי. או לעצמו.
לא באתי לעבודה, נעלמתי. הרמתי את הנייד וראיתי את השיחות שלא נענו ממנו, הוא חיפש אותי. וצלצלתי אליו. "איפה אתה?". אמרתי לו שאני בירושלים, אצל סבתא שלי, בלי להסביר איך ולמה לא הגעתי למשרד. ואז פתחתי במונולוג שלא הצלחתי אפילו לתכנן כמו שצריך, ובטח שלא להגיש אותו בצורה נקייה. רק אמרתי לו שאני מאוד מעריך אותו ואת הזמן שלנו ביחד ואת כל ההזדמנויות שהוא נתן לי.
"אוקיי", הוא ענה לי ברוגע אחרי שהאזין בשקט ולא פצה פה לאורך כל הנאום המגומגם שלי. הוא לא צעק, לא נזף בי. רק אמר שהוא מבין ושהוא מכבד את ההחלטה שלי. הוא אמר תודה על הכל, ושכל מה שאני צריך לעשות זה להעביר הלאה את הדברים שנותרו פתוחים, ונהיה בקשר וזהו, זה היה הסוף.
חמש דקות אחר כך קיבלתי טלפון, זה היה הוא, עניתי. ואולי חבל שעניתי, כי מעולם לא צעקו עליי ככה ואני בספק אם יצעקו. "יש לי כמה דברים לומר לך", הוא פתח ויכולתי לשמוע שהוא יצא מהבית כדי לדבר איתי. הוא בהליכה, הוא מתנשם והוא רותח מזעם, והוא שוטף אותי. בברוטאליות, בתשוקה, במשך דקות ארוכות ובלתי נשכחות. היה שם, "אני המצאתי אותך", "לא היית כלום בלעדיי" וגם, "מי אתה בכלל". וגולת הכותרת: "מה היית לפני שהכרתי אותך, הבן של, וזה מה שאתה חוזר להיות עכשיו".
עבר המון זמן, שנים, עד שהתנצלתי. אמרתי שאני יודע שמה שעשיתי היה לא רגיש. אני מתחרט על הכל. הוא היה מפתיע בעדינותו. טען שחשב עליי ועליו הרבה, ניסה ללמוד מזה והגיע למסקנה שהוא טעה איתי, טעה ב"חינוך" שלי, ב"גידול" שלי. ושהוא היה צריך לדעת טוב יותר. הוא היה נראה בריא, רגוע, דיבר בצורה מפוכחת על התהליך שהוא עבר. והכל הודות לי, הוא אמר. הסיפור שלנו והצורה שבה הוא נגמר העירו אותו והשפיעו עליו, הפכו אותו לבנאדם אחר.
הוא הציע לי דבר כזה: תחזור לעבוד אצלי, אבל רק תעבוד. הפעם דברים ייראו אחרת, אפילו לא נהיה עובד מעביד. זאת תהיה מערכת רגילה, העורכת היא הבוסית שלך, ואנחנו נתראה רק בימי צילום. כמו שצריך, כמו שעושים בכל התוכניות. ידעתי שאנחנו מתחילים מאפס, אני הילד שברח מהבית ועכשיו צריך להוכיח את עצמו מחדש. עכשיו אנחנו לא התאומים הסיאמיים שהיינו, יותר מכרים ותיקים שמנסים להדביק את הפער. עדיין יש ריחוק, עדיין אין אמון. הוא לא חיבק אותי. להכל יש טעם לוואי של עצב ופספוס, של זה לא כמו פעם.
ואז הגיע הטלפון שהביא איתו את פעם. "אני לא מסוגל לעשות את היום צילום הזה, אני מבטל הכל", הוא בכה לי. "תעלה על מונית ותבוא עכשיו. אם אתה לא בא, אני מודיע שהצילומים מבוטלים". משם כבר לא היה איך לעצור, והסיכום שלנו לשמור על אווירה מקצועית הופר ונשכח. בימי צילום הוא דרש שאהיה נוכח, הוא לא דיבר עם אף אחד מלבדי. כשהוא צריך להתכונן, אני איתו. כשהוא בהפסקה, אני לידו. שם להרגיע אותו ולחזק אותו ולפזר עליו מנטרות חיוביות ולהאכיל אותו ולהשקות אותו והכבוד הגדול ביותר - להחזיק את קופסת הסיגריות שלו.
"הבן הסורר ששב", זה הכינוי שהוא הדביק לי. וגם הכפייתיות שלו שבה יחד עם הבן הסורר. משפטים כמו "אתה הולך לנטוש אותי שוב" ו"איך אני יודע שלא תעזוב מחר?" נזרקו לאוויר, חדירה להודעות שלי חזרה להיות עניין שבשגרה וכל שיחה ממתינה נחשדה כהצעת עבודה מסתורית שאני לא מגלה לו עליה.
לילה, סתם עוד לילה, עובדים במקלט שלו, כלומר ב"חדר" שלי. באמצע סיעור מוחות שבו הסתובבנו בחלל ודיברנו, הוא פתאום תופס אותי בצוואר, מצמיד אותי לקיר ולפני שאני מבין מה קורה, הרגליים שלי מתנתקות מהרצפה, אני באוויר.
זה קרה פתאום. ללא הכנה מוקדמת או הסבר הגיוני. לא באמצע ריב. ברוגע, בחוסר מאמץ. אני שואל מה אתה עושה, והוא שותק, רק מביט בי, לא ממצמץ. ואז הוא פשוט מוריד אותי וחוזר לעבוד, כאילו כלום. שאלתי מה קרה פה עכשיו, לא בכעס, בעיקר בתדהמה, במבוכה. הוא התעלם והמשכנו כרגיל. הנושא לא עלה שוב אף פעם, לא בינינו, לא בשיחות שלי עם אנשים אחרים.
טעיתי בגידול שלך. בוא הביתה
אז עזבתי שוב, ושוב חזרתי. עזבתי וחזרתי ועזבתי וחזרתי עד ששעממתי אפילו את עצמי מרוב שאני צפוי. מצאתי עבודה נורמלית, עבודה שהרגשתי בה מוגן. בתוך מבצר של קיוביקלס אינסופיים, אין לי איך לברוח אליו ואין לו איך למצוא אותי.
הוא לא מצא אותי, הוא גם לא ניסה, וחודשים שקטים ונעימים עברו עליי בחמימות המרדימה של המשרד. איפה שלכולם יש קופסאות אוכל מלופפות בשקית שופרסל במקרר, ויוצאים לימי גיבוש בעין הוד ובשלוש יוצאת תהלוכה לקנות בפלות מהמכונה.
ואז יום אחד הוא הגיע. לפגישה. התחבאתי בחדר תפעול עד יעבור זעם ואני אשמע את הצווחות האופייניות שלו מתפוגגות, ורק אז יהיה אפשר לצאת. על השולחן שלי מצאתי פתקית, משהו בסגנון "וואו, תראה לאן הגעת, יש לך משרד". מן הסתם לא היה לי משרד, יותר כמו רבע קיוביקל. ואולי זאת הייתה עקיצה, שעכשיו אני פקיד, לא הגאון שהוא ייעד אותי להיות. סתם נמלה בתאגיד.
חצי שנה אחר כך הוא כתב לי, מצא איזה תירוץ שקשור לעבודה, וגם הוסיף, "אתה יעיל. אתה מוכשר. אני אוהב אותך. מתגעגע. אתה נסיך. שמעתי שממש התבגרת והתפתחת ושזה תענוג לעבוד איתך, גם בקוביות האפורות לכאורה. אני ממש רוצה, שתדע שאני רוצה, שיהיה לך טוב, מכל הבחינות. ואשמח אם ומתי שיתאפשר לך, וללא שום קשר לחברות בינינו, שאינה תלויה בדבר (נשבע), שנעבוד ביחד. כי יש לי הרבה מה ללמוד ממך". לכל זה הוסיף, "בוא כבר הביתה".
לא באתי, עד שכן באתי. לא יודע למה באתי, למה אני תמיד בא. הוא הזמין אותי למסעדה במגדלי יו, נהגתי עד החור הנובורישי הזה. פחדתי, אבל גם ידעתי שאני כבר לא הילד הטיפש שהוא התבדח שהוא הבן המאומץ שלו. עבדתי במשרה נוחה ומתגמלת, חשבתי על לימודים, השקעתי בטיפול, קצת השמנתי, קצת ישנתי יותר. ואותו ראיתי בטלוויזיה. הוא נשאר אותו דבר.
כשנכנסתי למסעדה ואמרתי שאני אמור לפגוש אותו, המארחת לקחה אותי לחדר פרטי שבדרך כלל סגור לאירועים, ושם - בקצה השני של שולחן אוכל ריק לחלוטין וארוך בצורה מגוחכת, כמעט בלתי נראה מרוב שהוא רחוק - הוא ישב וחיכה לי. בשנייה שהוא ראה אותי הוא תפס אותי, חיבק אותי ממושכות, חיבוק ארוך שלא הייתי בטוח אם ומתי הוא יסתיים.
הצטרפו אלינו במאית ועורכת, זאת הייתה הצעת עבודה בהפתעה. "עם אהרון אני רוצה להגיד לכן שטעיתי, טעיתי בגידול שלו", הוא חזר שוב על הביטוי. "אני לא באמת הבנתי כמה הוא גאון, או שאתן יודעות מה? הבנתי. אבל לא הצלחתי להתמודד עם זה, כי אני עולב. זאת האמת. ואני לא יכול לצאת לדרך הזאת בלעדיו. אני לא יכול. כי רק הוא באמת באמת באמת מכיר אותי".
זה היה מלא כנות וזה נגע ללבי וערער אותי. אני לא באמת יכול לשמוע אותו אומר עליי כאלה דברים, ושזה לא יעשה לי כלום. והיה שם רגע, שוויתרתי. ידעתי שאני לא הולך לעבוד איתו, אין סיכוי שזה יקרה, אבל לערב אחד הייתי קצת שלו שוב, נתתי לזה לקרות. ישבנו יחד שעות ואכלנו והעלינו זיכרונות וצחקנו. צחקנו חזק, בווליום לא סביר. שכחתי כמה הוא מצחיק, שכחתי הרבה דברים עד אותו ערב.
יצאנו ממסעדת הפאר. חשוך בחוץ ונהיה מביך כי צריך להיפרד, הוא חונה בחניון ואני ברחוב. ואז הוא מבקש ממני, את מה שתמיד ביקש. שאני אלווה אותו לאוטו. מצאתי את עצמי מבלה קרוב לשעה מתהלך בארבע קומות של חניון תת-קרקעי בחיפוש אחר הרכב שלו, כי כמובן שהוא לא זכר איפה הוא חנה. מכוניות עוברות מאחורינו ומולנו, כמעט נכנסות בנו, צופרים, והוא צורח כהרגלו "זבל!" וההד רק מגביר את הקול הגם ככה צורם בחוזקו. וזה מצחיק אותי כל כך ומתיש אותי כל כך מרוב שזה מוכר.
"תיכנס לאוטו, אני אקח אותך החוצה", הוא ביקש, נאחז בכל דקה שאנחנו יכולים להעביר יחד. נכנסתי לרכב שלו. "קנית מכונית חדשה", התלהבתי. נפטר מהגרוטאה הדפוקה שהייתה לו. הוא התגאה בזה שעל המכונית הזאת הוא שומר, אין עליה שריטה. והוא גם הפסיק לעשן אז אין מאפרת ענק. והוא שאל אותי, בפתטיות מכווצת ממבוכה ומעוררת חמלה, אם אני עוקב אחריו בפייסבוק כי הוא מפרסם שם כל מיני הגיגים ואנשים ממש מתים על זה. והזכרתי לו איך אני הייתי הראשון שהוא שלח לו הודעה בפייסבוק, אחרי שפתחנו לו יחד פרופיל, אי שם ב-2008.
זה היה עצוב, הרגעים האחרונים שחלקנו. ישבתי לידו באוטו כמו פעם, כמו אלפי הפעמים ההן. אבל זה לא האוטו, ואין את הסירחון של הסיגריות. וזה טוב. אלה דברים טובים. אפילו הפייסבוק, עלוב ככל שיהיה, זה דבר טוב שקרה. הוא כותב מחונן, ואני שמחתי שיש לו מקום לפרסם בו. אבל כל זה לא משנה את העובדה שעצוב לי.
"אני יודע שאתה חושש, אבל נעשה את זה כמו פעם, רק בלי כל מה שהיה רע", הוא הבטיח וביקש שאשקול מחדש את הצעת העבודה. אמרתי לו שברור, אני אחשוב על זה. "חניתי פה", פתחתי את הדלת וירדתי מהרכב הגבוה שלו. עברתי את הכביש, נכנסתי לטרנטה שלי והוא עדיין עמד שם. הסתכל עליי מהחלון. ונסענו, הוא צפונה, אני דרומה.
מה אם אני אחזור? אנשים כמוני תמיד חוזרים
הלוואי שהייתי יכול לומר בביטחון מלא שזאת הולכת להיות הפעם האחרונה שניפגש, אני והאיש שחנק אותי נפשית ואז חנק אותי פיזית. אני מקווה, לא יודע. הלוואי שהייתי יכול להבטיח שלעולם לא נעבוד שוב ביחד. אבל מה אם אני אחזור? מה אם אני תמיד אחזור? אנשים כמוני תמיד חוזרים. אל אנשים כמוהו, תמיד חוזרים.
הייתי רוצה לומר שאיש התקשורת לא טיפוסי, הייתי רוצה לקרוא לו חריג. הוא כל כך לא. הוא רק דוגמה אקראית בשורה ארוכה של מנחים שאתם שומעים עליהם, או שפים, או עיתונאים. הוא הגאון שכולם רוצים לעבוד איתו. הוא אחד מהאנשים שאתם הכי אוהבים, או אחד האנשים שעומדים מאחוריו, בחושך, מאחורי הקלעים.
אלה האנשים שיושבים בכיסא הכי יפה במשרד הכי יפה ולרגליהם אופן ספייס. מגרש משחקים שאין לו גבולות והכל בו מותר. לגעת, לצעוק, להשפיל, לצחוק. לחנוק. ואז כשנמאס להחזיר את העובד הקטן לכיסא הקטן בתא הקטן, לסגור את הכלוב וללכת לסושי שהזמינו בשבילך, ששילמו עבורך, ושמו לך יפה יפה במשרד ואם אתה רוצה משהו לשתות - רק תגיד.
הדלת נסגרת על הכיסאות הכי שבורים, במשרדים הכי מכוערים - שמהם שלפו את ברי המזל שזכו לנהל אינטרקציה עם איש התקשורת ודומיו, כל הנערצים של העולם. מהכיסאות האלה ייצאו טיפשים כמוני, צעירים, חלשים, נואשים - שצחקו והוחמאו, שנסחפו ונוצלו, ונמחצו. ואז פרמטו את הזיכרון. מה שצריך להיעלם, נמחק. מה ששורד, נדבק.