הצפייה ב"להיות סיני אמריקאי" הזכירה לי סדרה אחרת, שבמידת מה סללה לה את הדרך: "באפי ציידת הערפדים", שציינה החודש 20 שנה לסיומה. כמו "באפי", "להיות סיני אמריקאי", היא הייתה למעשה שתי סדרות שונות בתוך סדרה אחת – סדרת תיכון מצחיקה, כיפית ורומנטית, וסדרת אקשן על שדים וערפדים. מאז הספקנו לראות סדרות תיכון רבות שעשו גם וגם: סדרות תיכון שהן גם מותחני פשע ("ורוניקה מארס"), סדרות תיכון שהן גם סדרות גיבורי-על ("סמולוויל"), סדרות תיכון שהן גם מחזמר ("גלי"). ומה שהתחיל עם "באפי" ממשיך בגאון גם היום, עם "להיות סיני אמריקאי": סדרת תיכון שהיא גם אפוס אמנויות לחימה פנטסטי. רוב הזמן השילוב הזה עובד יפה מאוד.
הסיני-אמריקאי מהכותרת הוא ג'ין – נער צעיר נטול שאיפות מיוחדות. הוא רק רוצה להסתדר עם ההורים, לצאת למילקשייק והמבורגר עם היפה של השכבה, להיות כדורגלן מוצלח ולזכור את גילאי 14-18 כחוויה חיובית. לא קל לעשות את זה כבן מיעוט בתיכון אמריקאי, גם לא ב-2023; זה קשה עוד יותר ברגע שהנהלת התיכון מצמידה לג'ין את התלמיד החדש וויי-צ'אן, שהרגע הגיע מסין. הנהלת בית הספר מניחה שטבעי לבקש ממנו להתלוות לג'ין, בגלל שיש ביניהם כל כך הרבה מן המשותף, כמו העובדה ששניהם, ובכן, סינים.
אבל וויי-צ'אן, כך מתברר, אינו רק ילד מציק שמונע מג'ין להיות מלך השכבה: הוא בא מעולם אחר. עולם מיתולוגי של אלים סינים, טובים ורעים. חלום נבואי אחד גרם לוויי-צ'אן להאמין שהנער האמריקאי החביב הוא שיעזור לו להציל את העולם ממנו הוא בא, שנמצא תחת איומו של שד-השור הרשע.
כאמור, מדובר ביצירה שמציעה לנו שתי סדרות במחיר אחת. הראשונה תיכוניסטית ושבלונית, והשנייה פנטסטית, ולעיתים די הזויה. בשתיהן יש שיאים שהופכים אותה לשוות צפייה, לפחות עבור חובבי הז'אנר: ג'ין (בן וואנג המוצלח) מעורר הזדהות ואמפתיה, והסדרה עושה מה שצריך כדי שנאמין שמדובר בנער אמיתי ולא בתוצר של תסריטאי שמשוכנע שהוא יודע איך תיכוניסטים מתנהגים. הנישואים הרעועים של הוריו, חיזוריו העקומים אחרי בחירת לבו והניווטים הלא-יעילים שלו בשדה המוקשים החברתי שהוא התיכון – כולם אמינים ומצחיקים. יחד עם כל זה, הסדרה גם מתעכבת על שאלה אחת, כזו שסדרות תיכון אמריקאיות מודרניות מנסות לענות עליה (ולרוב נכשלות): איך זה לחיות באמריקה הגדולה בלי להיות לבן?
ואם כבר סדרות אמריקאיות מודרניות: בין אם הן מכוונות לקהל צעיר ובין אם לא, הן נראות לרוב כמו קטלוג של בנטון, עם מכסה מחושבת של שחקנים לטיניים, שחורים, אסייתיים ושאר מיעוטים. אחרי שנים של סדרות שמציגות קאסט שכולו צחור כשלג, זה מתבקש, אם כי התוצאה נראית לעיתים די צדקנית. "להיות סיני אמריקאי" בוחרת לעשות את אותו הדבר, אבל בצורה יותר מודעת ופחות מתחסדת.
השיח על ייצוג אסייתיים במדיה הוא חלק מהסיפור, דרך קו עלילה יפה על סיטקום מהניינטיז שחוזר לכותרות בגלל דמות שנויה במחלוקת של מהגר סיני דביל ומוכה; התלמידים לא מתייחסים לחבריהם האסייתיים לספסל הלימודים כנתון מובן מאליו, ומתנהגים בגזענות מהסוג ה"מנומס". זה מביא לסדרה רובד פוליטי שלא הולם בראש הצופים עם פטיש, ומעמיק אותה בדרכים לא צפויות. טלוויזיה אמריקאית תמשיך להיות תקינה פוליטית בשנים הקרובות, וזה אחלה של דבר – ובכל זאת, הייתי רוצה לראות יותר סדרות שמתייחסות לפוליטיקת הזהויות באירוניה הנדרשת, כמו "להיות סיני אמריקאי".
חוץ מזה? הערבוב בין העולם המציאותי לעולם המיתולוגי של "להיות סיני אמריקאי" לפעמים לא הרמוני מספיק, אבל כל אחד מהם בנפרד מספק יופי של טלוויזיה. זה קורה בין השאר בגלל אחת הדמויות הכי חשובות בסדרה: גוואנין, אלת הרחמים הסינית שבאה להושיט יד עוזרת לוויי-צ'אן במאמציו להציל את העולם או מה שזה לא יהיה. את גוואנין מגלמת זוכת האוסקר מישל יאו, שזכתה בפרס על תפקידה ב"הכל בכל מקום בבת אחת" הנפלא; גם הוא בדק איך בדיוק הקהילה הסינית-אמריקאית יכולה להשתלב בתרבות הקומיקסית והמיינסטרימית של הוליווד. את התפקיד ב"להיות סיני אמריקאי" עושה יאו בחן, בהומור ובהמון כריזמה, והיא בפני עצמה סיבה מספיק טובה לראות את הסדרה.
אבל למעשה, הסיבה הכי טובה לראות את הסדרה היא הכוריאוגרפיה. מישל יאו ידועה בראש ובראשונה ככוכבת סרטי אמנויות לחימה, ו"להיות סיני אמריקאי" במיטבה נראית כמו חלק מהסרטים המוצלחים יותר של הז'אנר. הסדרה נפתחת בסצנה שנראית כמו שחזור של כמה מרגעי המופת של "נמר דרקון", וממשיכה עם כמה קרבות יפהפיים שמבהירים איך גם מכות אחד-על-אחד יכולים להיראות כמו ריקוד. הסיקוונסים האלימים ביותר בסדרה מבוימים כמו נאמברים מוזיקליים, והם יפהפיים.
מודה, באיזשהו שלב כל ענייני המיתולוגיה האלו איבדו אותי. אולי זה אני שאיבד את תשומת הלב, ואולי זו הסדרה, שאיפשהו בין הכתיבה איבדה כיוון בניסיונה לבנות עולם חדש. נעשים פה ניסויים שנחמד לראות מבית היוצר של דיסני - פרקים שלמים במנדרינית שילוב מבלבל (לטובה) בין ז'אנרים – אבל הערבוב בין כל מיני עולמות לא תמיד עובד כאן. בסופו של דבר, "להיות סיני אמריקאי" מומלצת מאוד לכל מי שאוהב סדרות פנטזיה, אמנויות לחימה ואת התרבות הסינית. מי שבסך הכל אוהב סדרות תיכון אמריקאיות ימצא גם הוא המון יתרונות בסדרה הזו, אבל במקרה הזה אמליץ להישאר ערניים. ב"להיות סיני אמריקאי" יש הרבה פרטים לעקוב אחריהם, ולא תמיד יש לכך סיבה טובה.