"גוף ונשמה" היא קצת מהכל, ולא מספיק מכל דבר

חבורת תיכוניסטיות מרדניות בבית ספר קתולי מתכנסת לטקס חניכה של חברה חדשה לקבוצת הריקוד - אבל הכל משתבש כשהן מתבלות את הטקס עם סמים, אלכוהול וספק הזמנה פתוחה לשטן, ספק בדיחה על חשבון החברה החדשה, שמהר מאוד מתגלה כבדיחה על חשבונן ועל חשבון עיירה שלמה. התרחשויות מוזרות מתחילות לקרות, והבנות מתחילות לתהות אם "זימון השטן" בדאחקה קביל כטקס שטני אמיתי או שמא מדובר באכילת סרטים קולקטיבית.

הגבול הדק שבין אמונה לאובססיה ובין כת לדת הוא אחד הדברים שעומדים בבסיס שמונת הפרקים של "גוף ונשמה" (The Body), מותחן פסיכולוגי משולב עם דרמת התבגרות שעלה בנטפליקס וזכה לתיוג "מצמרר וחושני". נאמר מראש שאם הפרומו רמז לכיוון של אימה, זה פחות המקרה כאן, כך שהרבה צמרמורות כנראה לא תרגישו. אבל יש בסדרה רגעים מותחים - והיא בהחלט מכילה כמה סצנות נועזות שיכולות להיכנס תחת ההגדרה של "חושני".

האירועים האלו מטלטלים את חייהן האישיים של הגיבורות, במיוחד של קפטנית הקבוצה אניה (קריסטינה בוגיץ') - הסטריאוטיפ של מלכת הכיתה המושלמת עם החבר הספורטאי החתיך, שגרה באחוזה עם בריכה ואמא חובבת שאנל שהיא לא "אמא רגילה, אלא אמא מגניבה". הספקות שמתחילים לעלות בחייה של אניה כוללים גם את טיב מערכת היחסים שלה עם בן זוגה וגם עם חברתה הטובה, מה שמוביל להשלכות על שלושתם. לכל זה מתווספת תלמידה חדשה וקריפית שנוכחותה מערערת את הדינמיקה הקבוצתית, כמו גם החיבה המטרידה שלה לנחשים, שגם כן משחקת תפקיד. כל זה הולך והופך לכדור שלג שמשפיע על העיירה כולה.

"גוף ונשמה" מתרחשת בשנת 2004, בחירה שנראה שנועדה לרכוב על טרנד ה-Y2K ולהלביש את הגיבורות בחליפות הקטיפה הידועות של "ג'וסי קוטור" ותיקי "וון דאץ'". יש ניסיון ברור למתוח קו בין 2004 ל-2026, עם רפרנסים למלחמת אפגניסטן ולניצחון של ג'ורג' בוש הרפובליקני בבחירות באותה שנה. אך ההשוואה הזו לא בדיוק מחזיקה מים מול המציאות הנוכחית, הכוללת מלחמה מאוד שונה עם איראן וניצחון מוחץ של הדמוקרטים בבחירות האמצע, שהיוצרת קווין שפרד כמובן לא הייתה יכולה לחזות מראש. ההיסטוריה בהחלט נוטה לחזור על עצמה, אבל הניסיון להשוות בין התקופות תלוש ומאולץ.

הרגש הנוסטלגי של "גוף ונשמה" לא מסתכם רק באוזניות חוט, קלי קלרקסון ומוטורולה, אלא גם שזור בשלל הרפרנסים והמחוות לסרטים מהתקופה - ביניהם "הגוף של ג'ניפר", "ילדות רעות", "משחקי פיתוי" ו"ציד המכשפות". אבל הסרטים האלו הגיעו למעמד של קאלט בין היתר בגלל התקופה שבה הן יצאו, וסדרה שמנסה במידה מסוימת לשחזר את הקסם הזה לקהל של היום כבר פחות עובדת. גם עבור מי שראה את הסרטים בזמן אמת, וגם עבור מי שעוד לא היה בתכנון ונולד ישירות לעולם שבו סצנת נשיקה בין שתי נשים כבר לא בדיוק מעוררת תדהמה.

אחת הסיבות שבגללן הסרטים האלו הפכו לקלאסיקות היא ההתמסרות שלהם לקאמפ אמיתי ולא מתנצל, דבר ש"גוף ונשמה" מתקשה בו לכל אורכה. הסדרה נעה בין מותחן פסיכולוגי קאמפי לדרמת התבגרות, מה שמונע ממנה להגיע לאותה רמת קאמפ ששמה את ההשפעות שלה במעמד הנכסף של קאלט. ל"גוף ונשמה" היה פוטנציאל להיות קאלט חדש, לו רק הייתה מעלה קצת יותר את מדד הקאמפ ונשארת עקבית איתו - במקום להסתפק בהברקות רנדומליות שצצות מדי פעם. יש גם ניסיון להעביר מסרים על דת ואמונה ועל איך אמונות יכולות להשפיע על חוויות אישיות, וברגעים מסוימים היא אפקטיבית באופן שבו היא מטפלת בנושאים האלו. אבל גם כאן זה לא מספיק כדי להשאיר אימפקט אצל הצופים.

לשפרד יש כוונות טובות וטעם טוב במוזיקה וסרטים, והעובדה שהיא ניסתה לשלב גם סיפור אישי קווירי בהחלט מוסיפה ל"גוף ונשמה" - אבל התוצאה מרגישה מפוזרת. בניסיון לעמוד על הגבול שבין מותחן פסיכולוגי, דרמת התבגרות ואימה נוצרית, הסדרה היא קצת מהכל, ולא מספיק מכל דבר.