איפה: נטפליקס
כמה: 137 דקות
המלצת tvbee: לא לצפות
כבר מכותרת הסרט - HΘMΣCΘMING": סרטה של ביונסה - אפשר להבין שאנחנו עומדים מול עוד מופע אגו טריפ מהסוג שמאפיין את המוזיקה הפופולארית בשנים האחרונות. בעולם שבו יומרנות חסרת כיסוי הפכה לפסגת השאיפות האמנותיות, ביונסה מצליחה להעמיד רף חדש כבר בשם הסרט. אין בכותרת הזאת דבר שאינו מפוברק. זה לא באמת סרט של ביונסה (הסרט השלישי שביימה לכאורה), היא ביימה אותו בערך כמו שבנימין נתניהו שלח את הגשושית בראשית להתנגש בירח, זה גם לא באמת סרט, אלא רק תיעוד של הופעה בתוספת מעברונים קטנים עם קטעים מהחזרות וציטוטים מעוררי השראה. מי ששמר בליבו תקווה כי מדובר בסוג של סרט תיעודי, שיזנח את תקוותו מיד,. מדובר חד וחלק בהופעה מצולמת, לא יותר, כשגם ההופעה הזאת לא תצליח לעניין או להלהיב את מי שאינו מעריץ שרוף של כוכבת הפופ.
אפילו בשם היצירה עשתה המלכה בי שפטים, כשהפכה את המילה Homecoming לאוסף אותיות לטיניות בעלות מראה דומה - HΘMΣCΘMING. יש כוונה מאחורי המהלך (סוג של): האותיות הלטיניות שמשמשות בארה"ב לסמלי בתי אחווה בקולג'ים מייצגות את התמה המרכזית של המופע - מחווה לאוניברסיטאות האפרו-אמריקאיות. המחווה הזאת לא מתוחכמת או פיוטית במיוחד, אלא פשוט "בואו נשים כמה אותיות לטיניות בכותרת" והיא מייצגת את כל הלך הרוח האמנותי של היצירה: דימויים שחוקים שמודבקים על יצירה שעומקה הרגשי והתרבותי כעומקה של שלולית עכורה. ההדבקה הגסה נמשכת לכל אורך היצירה עם ציטוטים של גדולי רוח ואקטיביסטים שחורים, עם תלבושות הקולג' של הרקדנים במופע ועם ביונסה שמספרת על תהליך יצירת המופע כשקולה נשמע דרך אפקט קולי שמייצר תחושה של הקלטה ברשמקול ישן, כי אם אין לך משהו מעניין להגיד, תוסיפי לזה פילטר שמרגיש מיוחד, עתיק ומלא משמעות.
חלק מהמבקרים בעולם קראו ליצירה "ניצחון", והיה אפשר להתבדח על ההשקה ליצירה הנאצית הקלאסית ניצחון הרצון, אבל HΘMΣCΘMING פשוט לא יצירתי ומרשים ויזואלית במידה שמדגדגת את סרטה של לני ריפנשטאהל. אם הסרט היה מספק לנו את מופע האגו טריפ הגרנדיוזי שהובטח, לא הייתה לי שום בעיה עם עודף האהבה העצמית, אבל הפיהררית של הפופ סיפקה לנו במקום זאת שעמומון נטול כריזמה שהאגו טריפ רק עוטף אותו כמו נייר צלופן זול. אני לא מבקר מוזיקה או הופעות, אבל אם מזמינים אותי לצפות ביותר משעתיים של הופעה בטלוויזיה, הייתי מצפה שהיא תהיה יותר גרנדיוזית ויותר מגוונת. זה לא סתם סרט משעמם על הופעה, זה סרט משעמם על הופעה משעממת. הרקדנים נשארים כל ההופעה באותה תלבושת (גם ביונסה מחליפה רק פעמיים-שלוש) הסט נשאר אותו דבר ופרט לנאמבר אחד מעניין (עם המגפיים הפרוותיים), רוב הקטעים עוברים פחות טוב בצילום ומותירים אותנו בתחושה שאנחנו מפספסים את רוב האפקט.
ביונסה גייסה את הרקדנים והנגנים למופע מלהקות של אותם קולג'ים אפרו-אמריקאים, ובקטעי החזרות היא מסבירה עד כמה רצתה לתת להם אפשרות לבטא את עצמם על הבמה. נראה שהסטודנטים החמודים באמת נהנו והתרגשו מהחוויה, אבל אנחנו לא שומעים על הסיפור האישי שלהם, או על החוויה שלהם כאפרו-אמריקאים, אלא רק עד כמה הם גאים ומתרגשים לקחת חלק בדבר המדהים הזה שביונסה מרימה. אם ביונסה אכן ישבה בחדר העריכה ובחרה פריים פריים (היא לא) קשה להאמין איך אדם בעל טיפת מודעות עצמית יערוך אינספור קטעים של אנשים מהללים אותו, כשבין לבין המצלמה משתהה כמו נער מאוהב על פניה הנאים. זה נראה כמו סרט שיצר המעריץ הכי גדול וחסר הפרופורציות של ביונסה, לא כמו יצירה שאדם שפוי ושקול יעשה על עצמו. ביונסה גם חושפת קצת מתהליך ההכנה שלה למופע אחרי לידה קיסרית של תאומים שנה לפני כן. אנחנו כמובן לא רואים את הדם, היבלות, הכאבים והלבטים, אלא רק את שיר ההלל שהיא שרה לעצמה על כך שהצליחה להשיל את כל הקילוגרמים העודפים במהרה.
אבל עם כמה שהמעברונים הקטנים מדושנים ומביכים, ההיבריס הקטלני של ביונסה מתבטא יותר מכל בבחירת השירים. למרות שההופעה אורכת יותר משעתיים, אין בה כמעט להיטים וגם אלה מוצגים כקריצה קטנה לקהל, מבוצעים בחופזה, מעובדים יתר על המידה ונקטעים באמצע. אני לא מעריץ של ביונסה אבל מכיר את רוב הלהיטים, בשבילי ובשביל כל הלא מעריצים שיתפתו אולי לראות את היצירה, יש בערך ארבעה שירים מוכרים לאורך כל המופע. בין לבין יש קטעים אינסטרומנטליים כאורך הגלות, שירים מעומק עומקי האלבומים החדשים ומיני אלתורים יצירתיים שמוזיקאים נורא אוהבים. במהלך המופע הבנתי פתאום שמה שאני רואה זה כמו ג'אז, לא בגלל שמדובר ביצירה מוזיקלית חופשית ומשוחררת, אלא שכמו בג'אז חופשי, נראה שלנגנים אכפת יותר מההנאה של עצמם מאשר ההנאה של הקהל.
מי שהקשיב אי פעם לסולו תופים בן שבע דקות, יודע בדיוק איך זה מרגיש לצפות ב-HΘMΣCΘMING, איך חוסר ההבנה והשעמום הופכים מהר מאוד לכעס ואיך העצבים הראשוניים מוחלפים בתחושה מובסת, פשוט תסיימי כבר עם מה שאת רוצה לעשות ושחררי אותנו. בטח שמעתם שדסטניז צ'יילד קופצות לביקור ושביונסה חורגת ממנהגה ומבצעת את "Crazy in Love", אבל תדעו שאלו בערך כל הלהיטים שהמלכה הואילה בטובה לבצע בשלמותם. זה כבר היה כמעט מביך כשבאחד הקטעים היא פקדה על הקהל "את זה אתם בטוח מכירים, שירו איתי", והתחילה לבצע שיר שזוגתי ואני לא שמענו מימינו, ונראה שסחף רק את השורות הראשונות של המעריצים הנלהבים.
כמו הפילטר הקולי שהונח על קולה של ביונסה כדי להעניק קצת סטייל ועומק להגיגים המנומנמים והשחוקים, גם בצילום נעשה שימוש בטריקים דומים. ההופעה עצמה לא מספיק מגוונת ויזואלית, אז כדי לנסות לפתור את השעמום האסתטי, נעשה שימוש נרחב בפילטרים ויזואליים אגרסיביים שנחתכים זה עם זה בתזזיתיות סכיזופרנית. קצת שחור לבן, קצת מצלמת כתף, קצת צילומים חלקים ומרשימים ממנוף. אין היגיון או משמעות למעבר בין הסגנונות, סתם טריקים פשוטים לגוון את המראה במינימום מאמץ. התופעה מגיעה לקצה האבסורדי עם פילטר אינסטגרמי שיוצר מראה של פילם ישן, וחותך גם את המסך בצורה ריבועית יותר שמזכירה וידאו ביתי או מצלמת פולורואיד. המסך רחב ואז נחתך ואז מתרחב שוב, התמונה חדה ואז עכורה ומטושטשת ואז חדה שוב. אין פה אמירה ויזואלית, אין אחידות או היגיון פנימי. זה מוגזם, נטול אסתטיקה ומציק בעין אבל מעל הכל - זה ילדותי ומתלהב.
כמו ביבי ובראשית, ביונסה לא באמת ביימה את הסרט, אבל היא כן הכריחה את האנשים הטובים שעשו אותו לדחוף ספר תנ"ך בדיסק און קי. התנ"ך של ביונסה הוא לא הגאווה השחורה או הקולג'ים האפרו-אמריקאים, אפילו לא סיפור ההתגברות האישי שלה, התנ"ך של ביונסה זה אותו פילטר אינסטגרמי מטופש שקופץ שוב ושוב להזכיר לנו שיש פה יד אמנותית מכוונת. כמה חבל שהיד הזאת שייכת לבת עשירים מפונקת, שרק יודעת להגיד, "וואו, איזה יפה זה שזה כזה ישן ומיוחד, כמו סרט ביתי ישן כזה". איפה שאנשים אחרים רואים אמנית מצליחה באגו טריפ חסר תקדים (או יצירה מעוררת השראה), בין כל הציטוטים, הוידויים והפילטרים, אני מצליח לראות רק ילדת אינסטגרם מתלהבת ופשוטה - קווין בייסיק ביצ' ומופע הסיום המוגזם שארגנה לעצמה.