"משימה" יודעת איך לסיים פרקים, אבל לא איך למלא אותם

לא מעט שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה העלו ב-HBO סדרת דרמה אמריקאית, עכשווית וריאליסטית שלא מבוססת על איזשהו חומר גלם קיים. למעשה, בניכוי הפלופ של "איידול", האחרונה שעשתה את זה הייתה "הסודות של איסטאון" - המיני-סדרה מאת בראד אינגלסבי ובכיכובה של קייט ווינסלט, שהוללה על כל מרכיב אפשרי בה וזיכתה בפרסי אמי חצי מהקאסט שלה. ויראו ב-HBO כי טוב, ויחזירו את אינגלסבי בדיוק לאותה זירה: שוב מיני-דרמת פשע, שוב מעמד הפועלים בפרברי הולדתו בפילדלפיה.

ב"משימה" (Task) בת שבעת הפרקים של רשת הפרימיום - כולם נמסרו מראש לביקורת, ולראשונה לא משודרים ב-HOT ,yes וסלקום TV אלא ימתינו לעליית שירות HBO מקס בישראל (בקיצור, עדיין אין דרך חוקית לצפות בזה) - אינגלסבי משרטט שני סיפורים מקבילים על אבות שאכלו בוסר: טום (מארק רפאלו) הוא כומר שהפך לסוכן FBI, כשבין מותה הטרגי של אשתו לנפילה לאלכוהול הוא מתבקש להוביל כוח משימה שיחקור שורת מקרי שוד קטלניים באזור; רובי (טום פלפרי) הוא עובד תברואה שמתמודד עם עזיבת אשתו ורצח אחיו, ומבצע את אותם מעשי שוד שמכוונים כלפי כנופיית אופנוענים מקומית. פשעים מורכבים של אנשים מורכבים ממשפחות מורכבות הופכים לסימן ההיכר של אינגלסבי, אבל גם בסופה של "משימה" לא ברור אם היא סתם חשוכה מאוד או באמת איכותית. 

בין המצוד ההדדי לדרמה המשפחתית, "משימה" גם מלווה את טום בעודו מקים את אותו כוח משימה - מעין "סוסים איטיים" אבל קצת, רק קצת, יותר מהירים מבסדרה ההיא. אינגלסבי מצליח לשבור במעט את התבניות שמנוונות את הטלוויזיה האמריקאית, כשבמקום עוד "מי הרוצח" התעלומות נוגעות דווקא לרקע של הדמויות שבמוקד העלילה, רק שב-HBO היו צריכים לדעת טוב יותר בכל הנוגע למיפוי מסודר ונהיר של החיילים על לוח המשחק. איפשהו סביב הפרק השני "משימה" כבר מתאפסת על מסירת הרקע ההכרחי, וזה לא יהיה ספוילר להגיד שמתישהו שני הגיבורים מצטלבים. זה אפילו לא יהיה ספוילר להגיד שבאותו שלב בדיוק הסדרה תשתפר משמעותית. 

רק שעד אותו שלב, יש מספיק שלבים אחרים. עם כזו אכסניה, כאלה משאבים, כזה כובד ראש, חייבים לשפוט את "משימה" בקור רוח - ולהודות ביושר שמדובר באחת הדרמות היותר חלשות שיצאו לאחרונה מ-HBO. אין בה דמויות, רעיונות או רגעים שייזכרו ממנה שנים קדימה, ולמרות שעל הנייר גם ל"הסודות של איסטאון" לא היו אמורים להיות כאלה, הביצוע העילאי שלה הקפיץ אותה למעלה. כאן, ב"משימה", ניכר שאינגלסבי יודע איך לסיים פרקים אבל לא איך למלא אותם. חוץ מסצינת האקשן המנדטורית, כל פרק הוא מסע בן שעה אל עבר פאנץ' בודד אחד. מסע שבו הופעות המשחק הטובות לא מפצות על כתיבה נמרחת, אפילו משעממת, ולא חדשנית באיזושהי צורה.