כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשני פרקים
איפה: HOT בידור
החלטת tvbee: לצפות, במיוחד אם לא צפיתם בג'יין הבתולה
עיבוד ישראלי לסדרה אמריקאית זה תמיד עניין מלחיץ, על אחת כמה וכמה כשהפרויקט המדובר הוא אחת הסדרות המושקעות והמתוחכמות שיש לטלוויזיה האמריקאית להציע. ג'יין הבתולה היא אמנם לא סדרה אמריקאית במקור אלא טלנובלה מוונצואלה, אבל היוצרת ג'ני סניידר אורמן והשחקנית הראשית שהפכה גם למפיקה ובמאית, ג'ינה רודריגז, הצליחו להפוך את הגרסה האמריקאית לסדרה שתירשם בספרי ההיסטוריה של התרבות הפופולרית. ג'יין הבתולה היא מופת של שילוב בין גבוה לנמוך, ערבוב של אינספור ז'אנרים שונים, כתיבה מדויקת שיורדת לפרטים הקטנים ומסרים מוסריים מצוינים. מדובר בבית ספר לטלוויזיה וגם לאנושיות. אין מספיק מילים לתאר עד כמה שמדובר בסדרה נהדרת, לכן העיבוד שלה לטלוויזיה הישראלית היא צעד אמיץ במיוחד, והציפיות? הן בשמיים.
למי שלא צפה בג'יין הבתולה, הנה תקציר העלילה: בת אל אלפונטה היא ילדה טובה מבית טוב, שמתגוררת באשדוד. אחרי שיחה מלחיצה עם סבתה בגיל צעיר, היא מחליטה לשמור על הבתולים שלה עד החתונה. אבל ליקום יש תוכניות אחרות, ובגלל טעות אנוש מצערת היא נכנסת להריון מהזרעה מלאכותית, כשהאבא הוא במקרה גם הבוס שלה. יש לה גם בן זוג אוהב וסבלני, אמא שילדה אותה כשהייתה בת 16 ועבר רומנטי ממש קצרצר עם אותו בוס/אב לעתיד.
כמעט לא הוגן לשפוט את בת אל בהשוואה לג'יין. זה כמו לגשת לאודישן ראשון עם קאבר לביונסה. אז נתחיל מהחדשות הטובות: משי קליינשטיין צולחת את האתגר הקשוח שהוא להיכנס לנעליה של ג'ינה רודריגז, כי יש לה הרבה מאותו הקסם הנינוח והטבעי. חיוך אחד עם עיניים נוצצות מספיק כדי להתאהב בה. בדומה לג'ינה רודריגז, קליינשטיין היא בו זמנית גם יפהפייה הורסת וגם הגירל-נקסט-דור המתוקה שגברים ונשים לא יכולים לעמוד בפניה. חוץ ממנה, בולטות לטובה גם שיפי אלוני כאמה של בת אל ובר גול, שכבר כבשה אותנו לגמרי בשאטו עין כרם, והקראש ממשיך כאן.
החדשות הפחות טובות מגיעות משני כיוונים שונים - על המסך ומחוצה לו. מבחינת קו העלילה, בת אל הבתולה לא יכולה לפספס, כי היא נצמדת כמעט במאה אחוז להתרחשויות בתחילת העונה הראשונה של ג'יין הבתולה והעלילה הזאת, כפי שכבר הוכח - היא מעניינת ומקורית. יוצרי בת אל הבתולה לקחו מג'יין גם את השפה האסתטית, החל מקריינות הרקע ועד לאיורים שמופיעים על המסך ועוזרים להסביר את העלילה. כל אלה עובדים נהדר גם בגרסה הישראלית, אבל הדיאלוגים עצמם בסיסיים, פשטניים ומאכזבים. זה בולט במיוחד אל מול התחכום והרגישות של הגרסה האמריקאית. המשחק לא תורם לכך, מכיוון שרוב השחקניות והשחקנים - מלבד השלוש שכבר הזכרנו - לא מצליחים לגרום לדיאלוגים הרובוטיים להישמע ספונטניים.
באשר למאחורי הקלעים, ג'יין הבתולה היא סדרה שהפכה למצליחה בין היתר בגלל שצוות השחקניות, המפיקות, הכותבות והבמאיות של ג'יין הבתולה מכיל 70% נשים, בעוד הגרסה הישראלית נכתבה על ידי גברים. נכון, לכישרון אין מגדר, אבל חבל שדווקא בסדרה שעוסקת בשלוש דורות של נשים מרתקות - הנדבך החברתי ילך לאיבוד. הנשים מאחורי ג'יין הבתולה לא נלחמות רק על ייצוג נשים בטלוויזיה, אלא גם על ייצוג של גבריות אחרת: ג'סטין בלדוני, שמשחק את רפאל סולנו, אבי התינוק של ג'יין, עשה מזה קריירה והוא אחד הדוברים הבולטים והפעילים בעולם בנושא גבריות פמיניסטית, ורודריגז היא פעילה בקידום הייצוג הלטיני בתקשורת.
ג'יין הבתולה היא הרבה יותר מסדרה, היא תופעה תרבותית שהפכה בארה"ב לנושאת הדגל של שוויון, מגוון, ומכילה בתוכה לא מעט ביקורת פוליטית חריפה, המכוונת ישירות נגד הנשיא המכהן של ארה"ב. הגרסה הישראלית נראית בינתיים מתוקה וכיפית לצפייה, אבל כמה נפלא יהיה אם היא תצליח, כמו האם הרוחנית שלה, להיות גם מעוררת השראה.