"פלוריבוס" לא משתפרת. היא מופתית כבר מהרגע הראשון

רק לפני רגע, אפרופו סדרת הזבל של קים קרדשיאן, הוסבר כאן על תמרור האזהרה שהוא גופי תוכן שנמנעים משליחת פרקים לצפייה מוקדמת של המבקרים - מן הסתם מתוך אמונה נמוכה מאוד באיכות המוצר. אבל אחת לכמה זמן, לכלל הזה יש גם יוצא מן הכלל: סדרה עם הייפ טבעי וכל כך גדול, שהיא לא זקוקה לעוד ממנו. לכן המבקרים בכל העולם קיבלו את "פלוריבוס" (Pluribus) ימים ספורים לפני הקהל, בתנאי שיתחייבו לשורת מגבלות נוקשות מהממוצע בכל הנוגע לחשיפת פרטי עלילה. באפל TV מושקעים בה הרבה יותר מדי בשביל לאפשר לאיזה סוד לזלוג החוצה.

לפני העלילה, השחקנים או האיכות בפועל, ההבטחה הכי גדולה ב"פלוריבוס" היא זהות היוצר שלה: וינס גיליגן, שחוזר לטלוויזיה אחרי רצף "שובר שורות" ו"סמוך על סול" שהתברגו שתיהן בצמרת הסדרות המוערכות של המילניום. ומלבד שותפים קבועים מאחורי הקלעים, או החזרה לאלבקרקי שבניו מקסיקו, הוא הביא איתו גם את ריי סיהורן המהוללת מ"סול" - שהפעם מובילה די בכוחות עצמה את הסדרה הזאת. למרות שאפשר לספר לא מעט על "פלוריבוס", שכן שני פרקיה הראשונים כבר שודרו (למבקרים נמסרו שבעה, מתוך תשעה סך הכל), המסתורין הוא חלק אינהרנטי מחוויית הצפייה בה. מספיק לומר שסיהורן מגלמת את קרול, אחת מ-13 האנשים שלא נדבקו בנגיף שמציף את האנושות כולה באושר, והאמריקאית היחידה מתוכם. מה גורם לנגיף? נקרא לזה "משהו".

השם של "פלוריבוס" נגזר מהביטוי הלטיני "E pluribus unum", מוטו אמריקאי שמשמעותו "מתוך רבים - אחד", או במקבילתו הישראלית: כור היתוך. אבל ההיתוך של אותו נגיף ממש לא מסתכם בתרבויות או היבטים חברתיים - למעט קרול ו-12 האחרים, כל העולם לא רק מאושר אלא גם חלק ממוח-כוורת גלובלי. עם אחד עם תודעה אחת. האפידמיה שגיליגן בונה מרשימה ויזואלית כמו של "חוטאים" ומרשימה דרמטית כמו של "דה פיט", אם כי כאן קרול לא עוסקת במנוסה מאותה הדבקה. היא חסינה. במקום זה היא מגלה שכל כרותי האונה שסביבה מאוד מוסריים, לפחות למראית עין, ושהחמיצות שלה מול המתרחש הורגת אותם במלוא מובן המילה. בניגוד ל"ניתוק", עוד סדרה נשגבת מבית אפל TV, הקומדיה השחורה, הדרמטית והפוסט-אפוקליפטית של גיליגן לא רודפת אחרי תשובות. היא לא צריכה. ב"פלוריבוס" החוויה היא התהליך עצמו. המחשבה על שאלות כמו "האם אפשר לבחור להיות שמח". הצפייה בכל פרק היא רצף של שאלות ותהיות, ובסופה מתברר שוב שעצם התהייה היא-היא הסיבה שלשמה הסדרה נבראה.

עד אותה התפרצות, קרול בגילומה של סיהורן הייתה הגרסה האמריקאית של סופרת סתם - מחברת ספרי פנטזיה המוניים שאפילו היא בזה להם. אפשר בהחלט לשאול למה כל גיבורה טלוויזיונית בימינו בהכרח צריכה להיות סופרת מתוסכלת, אבל משם הכוכבת הראשית של "פלוריבוס" כבר ממשיכה לתפקיד תובעני שבמסגרתו כל הסדרה נשענת עליה. ובניגוד לסדרות הקודמות של גיליגן, פה אין כינור שני אמיתי. הדבר הכי קרוב לזה הוא זושיה (קרולינה וידרה), סוג של חונכת שמוקצית לקרול, אם כי לפי שבעת הפרקים הראשונים מדובר בדמות משנית לחלוטין. היעדר הכינור השני הוא הביטוי הכי מובהק למצוקה שמלווה את גיבורת "פלוריבוס" לכל אורכה, אישה שהבית שלה ממוקם בקצה של רחוב ללא מוצא. אגב, הבית והרחוב כולו נבנו במיוחד עבור הסדרה.

ולגבי היחס בין הפרקים ששודרו לאלה שעוד יבואו - אל דאגה. "פלוריבוס" לא משתפרת, כי היא לא צריכה. היא מופתית כבר מהרגע הראשון שלה. מלבד האיכויות הבאמת-קולנועיות, אנשי אפל ראויים לשבחים גם על ההחלטה לחדש אותה מבעוד מועד לעונה שנייה, ובכך לאפשר לה מרחב בטוח לנשום בו, וכן על ההחלטה היפה ללוות את הפרקים עם כתוביות בצבע הצהוב ששולט בסדרה. ואפילו כש"פלוריבוס" מזכירה לרגע יצירות נגיפיות דומות, הטיפול של גיליגן ברעיונות שבלבה לא דומה לשום דבר שאפשר להעלות על הדעת. הוא מביא תובנות מבריקות על בינה מלאכותית למרות שכתב את הסדרה לפני עלייתה, וכבר בפרק הראשון הופך אותה לאחת מדרמות הפוסט-קורונה המצטיינות שהיו כאן. הבחירה במעטפת יותר מסתורית מהסדרות הקודמות שלו עלולה הייתה להוסיף את החשש הקבוע בז'אנר, והוא שהאופן שבו התעלומה תיפתר לא יהיה כל כך מהודק ואסתטי, אבל בשביל תעלומות לא באים לסדרות של גיליגן. זו סדרת דרכים, דרמת מסעות קומית שבמקום לחצות גבולות גיאוגרפיים צוללת עמוק לתוך הנפש.