בחיים האמיתיים, השחקן ניל פטריק האריס נמצא במערכת יחסים אוהבת, פוטוגנית וארוכת שנים עם בן זוגו דיוויד בורטקה. הם בלתי נפרדים עוד מ-2007, ולאורך השנים נולדו להם גם שני ילדים משותפים. אבל בזמן שהאריס דגמן זוגיות יציבה עם גבר, הדמות הכי מפורסמת בגילומו עשתה בדיוק את ההפך. במשך כמעט עשור גילם השחקן את ברני סטינסון, רודף השמלות הבלתי נלאה מ"איך פגשתי את אמא". ברני, כידוע, שיקר ותחמן את דרכו אל מיטתן של עשרות מנשות ניו יורק, שתוארו בסדרה כפשוטות וטיפשות; בהתאם, הדמות לא עברה את מבחן הזמן והפכה לאורך השנים למושמצת (האריס עצמו אמנם לא התנער לחלוטין מברני, אבל הודה גם הוא כי היום, דמות כזו לא יכולה הייתה להופיע על המסך הקטן).
כך או כך, ולמרות שהאריס הגדיר את עצמו בראיון עבר בתור אדם ש"לא ממהר לקפוץ לתיוגים", יש משהו מרגש בכך שסוף סוף הוא מגלם גבר הומו. בסדרה החדשה של נטפליקס, "פרוד", חבר האריס ליוצר דארן סטאר – הומו בעצמו, ומי שעומד מאחורי שורת להיטים ביניהם "סקס והעיר הגדולה" ו"אמילי בפריז" – והוא מגלם בה, בהגדרתו שלו, דמות שהיא מעין גרסה אלטרנטיבית של עצמו. נחמד לדעת שהזמנים בהם דמויות של גייז היו רק אתנחתא קומית בסדרות על סטרייטים הם כבר מאחורינו; שהיום, שחקנים הומואים יכולים להשתמש במקצוע שלהם כדי לספר סיפורים שיותר מזכירים את הסיפורים האישיים שלהם. הבעיה? סגירת המעגל הזו היא, ובכן, הדבר הטוב היחיד שמצאתי ב"פרוד". ובאמת שניסיתי לחפש.
"פרוד" עוקבת אחר מייקל לוסון (האריס), גבר בשנות הארבעים המאוחרות שחי חיים נוחים למדי, מושלמים כמעט: הוא גר בדירה רחבת ידיים בניו יורק, עובד כמתווך נדל"ן של נכסי יוקרה וחולק את חייו עם קולין, בן זוגו החתיך והעשיר מזה 17 שנה. הסדרה נפתחת ביום הולדתו ה-50 של קולין, ומייקל נרגש לקראת מסיבת ההפתעה הגרנדיוזית שהוא מארגן. הטוויסט? רגע לפני שהאירוע מתחיל, קולין מודיע למייקל - בהפתעה מוחלטת – שהוא עזב את דירתם המשותפת. כך, נאום האהבה שתכנן להקדיש מייקל לבן זוגו אל מול כל מכריהם הופך לנאום פרידה, בתוספת הדמעות המתבקשות.
הפרקים הבאים של הסדרה מלווים את מייקל כשהוא מתמודד עם המשבר הלא צפוי ומנסה להתאקלם לחיי רווקות. זאת, בעזרתם של חבריו הנאמנים: בילי (אמרסון ברוקס), חזאי מזג האוויר וסטוציונר גדול, סטנלי (ברוקס אשמנסקס), אספן אמנות מצליח שלא זוכה להצלחה דומה בזירה הרומנטית, וסוזן (טישה קמפבל), שעובדת יחד עם מייקל במשרד תיווך הנדל"ן וקשורה מאוד לבנה קאי. השלושה דוחקים במייקל לייצר לעצמו אנדקוטות חדשות לגלגל על הלשון, אבל הוא, מצידו, עדיין לא יכול להעביר דקה וחצי בלי לחשוב על קולין. בנוסף לכך, מייקל - שלא היה חלק מסצנת הדייטינג כבר קרוב לשני עשורים - נוכח כעת לדעת כמה זו השתנתה: הוא נחרד מהבוטות והישירות המאפיינת את המשתמשים בגריינדר, למשל, או מתרגז על בחור שמנסה לשכנע אותו לוותר על קונדום.
מה האנד-גול? מה המטרה הנכספת שאנחנו, כצופים, אמורים לקוות לה? לא ידוע. לא כל סדרה חייבת להקנות לצופיה אמונה מסוימת, אבל בז'אנר הקומדיה הרומנטית, כפי שסטאר אמור לדעת טוב מאוד, אי אפשר להסתדר בלי הציפייה הספציפית הבוערת הזו שמלווה את הקהל לאורכה ומתממשת בסופה. וזו החולשה העיקרית של "פרוד": היא לא לגמרי יודעת איזה סיפור היא רוצה לספר, ובהתאם, היא גם לא מותחת וגם לא מסתיימת בתחושת סיפוק.
מצד אחד, "פרוד" מציגה את מייקל בתור הקורבן, המסכן שנזרק על ידי אהבת חייו ללא התראה מוקדמת; הייסורים של מייקל וגעגועיו לקולין אולי אמורים לגרום לנו לרצות שבסופו של דבר הם ישובו זה לזרועות זה. מצד שני, הסדרה ממוסגרת ככזו שמתארת את סיפור ההתגברות של הגיבור, אז אולי אנחנו בכלל אמורים לקוות שמייקל ימשיך הלאה בחייו. ומצד שלישי – ישנם רגעים בהם "פרוד" זורקת רמזים על היותו של מייקל הנבל האמיתי של הקשר, כשניכר שהוא בעצם לא ידע כיצד להקשיב לקולין והיה מרוכז בעצמו. בציפייה ששלושת הנרטיבים האלה יתנקזו לכדי נרטיב אחד הגיוני, צפיתי בכל הפרקים בערב אחד. קיוויתי שהדמות הראשית תסגור עונה ראשונה אחרי שעברה תהליך או הגיעה למסקנות: בלי לספיילר, אגיד בקצרה שזה לא קרה, והאכזבה גדולה.
לא רק של"פרוד" אין סיפור קוהרנטי, אין לה אמירה. וזה מבאס, כי סטאר יכול היה להפיק פנינים מהרעיון ההתחלתי של "פרוד": "סקס והעיר" הייתה מלאה בתובנות על נשיות מודרנית בעיר הגדולה, ואפילו "אמילי בפריז", שנחשבת לנחותה, הצליחה להציף לדיון נושאים כמו שיווק בעידן החדש או סקס בגיל מבוגר. ציפיתי ש"פרוד", בדרכה הקלילה אמנם, תפרוש את הקשיים שבלהיות רווק הומו מזדקן בעיר של מילניאלים, או אפילו את הקשיים הכללים, הבסיסיים יותר, שחווה אדם שעובר פרידה. אבל הסדרה לא טורחת לצלול לעומק. היא מציגה את הסטראוטיפ הקלאסי והלעוס של הומואים עירוניים, מבוגרים ועשירים ולא טוענת אותו באישיות; הדמויות של בילי וסטנלי הן לא יותר מאבטיפוסים לא מפותחים, והן לא תורמות הרבה מעבר לדיבורים ריקים על סקס או על היעדרו. גם מייקל רחוק מלהיות מעורר הזדהות, ודמותו חווה בצורה צעקנית מאוד אך שטחית למדי את אחת החוויות הכי כואבות שיש: ההסתגלות לחיים ביחיד. ובכלל, הוא פשוט איש מאוד מעצבן.
עוד הרבה לפני שעלתה למסך, "פרוד" עלתה לכותרות בנסיבות לא מאוד מחמיאות: השחקנית אדה מאריס - שאמורה הייתה לגלם את כרמן, עוזרת הבית של מייקל וקולין - נחרדה לגלות שמדובר בתפקיד פוגעני שמנציח את הסטריאוטיפים הגזעניים על הציבור הלטיני, ויצאה נגד הסדרה. (בגרסה הסופית של "פרוד", אגב, דמותה של כרמן צומצמה - וכל תפקידה מסתכם בשיחת טלפון קצרה עם מייקל). הידיעה ההיא הייתה מפתיעה בהתחשב בהלך הרוח הקורקטי שמאפיין את הטלוויזיה האמריקאית ואת נטפליקס בפרט בשנים האחרונות, אבל האמת היא שכשצופים ב"פרוד", אפשר להבין איך סדרה כזו חטאה לייצג בכבוד דמות אמריקאית לטינית. "פרוד" צוחקת במיוחד על החלשים, ועושה את זה בחוסר טעם: החל מא-בינאריים, דרך שמנים ועד לנשים מבוגרות - כולם עוברים תחת המכבש שלה. אני לא אומרת שאי אפשר להתבדח על חשבונו של אף אחד יותר – אפשר – אבל יש דרך. בתור התחלה, זה צריך להיות מצחיק.
בדרך כלל, אני נמנית על חובבי הסדרות של סטאר, אבל ל"פרוד" פשוט אין את התבלין הממכר הזה, את האיכות החמקמקה המוכרת. חווית הצפייה בה מקבילה לחוויה של אכילת ארוחה שאינה טעימה ואינה משביעה, והאריס אפילו לא מתחיל למצות בה את הפוטנציאל הקומי שלו. מוטב שתלכו לחפש את האסקפיזם שלכם במקום אחר: מ"פרוד" תצאו בלי כלום ושום דבר.