"חצי אדם" היא היורשת המופתית של "אייל קטן" ו"התבגרות"

כל עונה היא עונה טובה לטלוויזיה בריטית, אבל אם צריך לבחור אחת - אז אביב. באביב של לפני שנתיים עלתה והתפוצצה "אייל קטן" של נטפליקס, סדרת הסטוקרים הסמי-אוטוביוגרפית מאת ריצ'רד גאד שזיכתה אותו באופן אישי בשלושה פרסי אמי. באביב של השנה שעברה עלתה והתפוצצה "התבגרות" של נטפליקס, אומנם בלי שום קשר לגאד אבל שוב אותו באזז ואותם הררי פרסים. ולמרות שהוא עוד רגע נגמר, אביב 2026 מתחיל עכשיו: "חצי אדם" (Half Man), שוב דרמה בריטית אלימה ומטלטלת, שוב גאד כיוצר וכוכב, רק הבית השתנה.

במקום להמשיך את שיתוף הפעולה עם נטפליקס, גאד ארז את החפצים שלו ועבר להורות משותפת של HBO וה-BBC - שבחסותן "חצי אדם" זמינה כעת לקהל הישראלי דרך HBO מקס. למעשה רק הפרק הראשון שלה זמין שם, וההבדל הזה חשוב כאן במיוחד: "אייל קטן" הפכה בן לילה ללהיט מפלצתי בעיקר בזכות שהייתה זמינה במלואה, ו"חצי אדם" תצטרך לשמר את ההייפ בעזרת הסבלנות של הצופים, שלפחות בישראל צומצמו הפעם לפלטפורמה הרבה פחות נפוצה. גם קשה עד בלתי אפשרי לפרט על מה שקורה בה, בשל ריבוי הגילויים והאגרופים העלילתיים לאורך שישה פרקיה (שנמסרו מראש במלואם). מצד שני, אי אפשר לומר שהדרמה החדשה של גאד מציעה מנה שבועית דלה. כל פרק של "חצי אדם" הוא שעה טלוויזיונית מקיפה, חונקת, מכאיבה וכואבת, אפוס אמיתי למרות שהוא מתמקד בשתי דמויות בלבד.

מלבד היותו היוצר, הכותב והמפיק בפועל, גם ב"חצי אדם" גאד מגלם את התפקיד הראשי - אחד מתוך שניים, שהם למעשה ארבעה. רובן (גאד) ונייל (ג'יימי בל, "בילי אליוט") הם אחים שאינם אחים, שני גברים שגדלו תחת אותה קורת גג עם האמהות של שניהם. האמהות האלה ניהלו איזושהי מערכת יחסים, שלפחות בתחילת הסדרה נותרת די מעורפלת. אבל גאד ובל בקושי נוכחים בפרקים הראשונים של "חצי אדם", שמתמקדים בגרסאות הצעירות שלהם בגילומם של סטיוארט קמפבל ומיטשל רוברטסון, בהתאמה. אותם פרקים ראשונים רק נפתחים ונסגרים עם ציר הזמן של ההווה, החתונה של נייל שאליה רובן מגיע בהפתעה, ושבה הוא מכה אותו באכזריות בסיום שעת הבכורה. למה הוא מרביץ לו? מה השתנה שם? התשובות ייחשפו לאט ובזהירות, באמצעות אנקדוטות עבר שהן חיים שלמים. כל פרק הוא פלאשבק אחד ארוך ושומט לסתות, עם תצוגת תכלית מרהיבה של השחקנים הצעירים והאנונימיים. קמפבל מפגין איכויות בארי קיוגאניות ב"חצי אדם", בעוד שרוברטסון הוא כמו גרסה מעט יותר בוגרת של הנער מ"התבגרות". וזו לא הפעם האחרונה שבה תיעשה השוואה בין שתי הסדרות המופתיות.

על אף שהעבודה על "חצי אדם" והליהוקים עבורה החלו עוד לפני עליית "אייל קטן", נדמה שבשנתיים האחרונות גאד היה ממוקד בשני דברים בלבד: מגורים בחדר הכושר וליטוש בלתי מתפשר של הסדרה החדשה, שהתפקיד שלו בה דרש את אותה העלאת מסת שריר ברורה. כי ההבדל - אז והיום - בין רובן לנייל הוא המנוע הדרמטי הכי גדול מאחוריה. "שניכם מאוד שונים", אומרת אחת הדמויות בפרק השני, לא חשוב שמות או ספוילרים, "כאילו אחד צריך ראש והשני צריך גוף". ובעזרת הליהוק הסמלי של ה-בילי אליוט, "חצי אדם" מציבה תמונת מראה בין זכר האלפא לזכר הבטא. פלוס פקפוק מופגן בנטייה המינית של אותו בטא, ואולי בכלל דווקא בזו של האלפא. כל משפט מערער אותו, אפילו כשאין לכך סיבה.

ולמרות שהפעם גאד הוא האלפא, "חצי אדם" שלו מהדהדת את אותה פגיעוּת מינית שהפכה את "אייל קטן" על פיה. היא הולכת עוד יותר רחוק עם הסצינות האינטימיות - בכל זאת HBO - ולא רק מבחינה גרפית, אלא גם עם המטענים הרגשיים הנפיצים שהיא מחדירה לתוכן. אלה סצינות ארוכות מאוד בפרקים ארוכים מאוד, ולא בקטע וירטואוזי כמו ב"התבגרות", פשוט ארוכות מספיק בשביל לחלוף על פני כל שלבי הבלבול, המבוכה, ההנאה והחרטה. ו"התבגרות", כאמור, נוכחת ב"חצי אדם" לכל אורכה. היא מזכירה אותה אפילו כשהיא מתבגרת, בגלל האלימות ותחושת האבדון, כשאת מקומו של נער אחד ומשפחה אחת תופסת מערכים יחסים הרסנית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. רחוק-רחוק מנטפליקס, מתווה ההפצה של "חצי אדם" שאפתני בהרבה מזה של שתי פצצות האביב הקודמות שהגיעו מבריטניה. אבל ליורשת שלהן מגיע לפרוח בדיוק באותה המידה.