"הגברת הראשונה" הוא סרט מופתי - והרבה יותר מזה

אחת לכמה רגעים ב"הגברת הראשונה", אחרי עוד ניימדרופינג באדיבות אפרת טילמה, הסרט התיעודי קופא לשנייה ומציג שקופית לזכר מי שהיא בדיוק ציינה. קוקסינל, גילה גולדשטיין, ויקטוריה קגן - הן וטרנסיות רבות אחרות הקיפו את טילמה בת ה-70 פלוס-פלוס, כולן כבר אינן ולרוב גם מתו מוקדם מדי, לבד. למרות שהיא עצמה עוד חיה, והסרט התיעודי עליה בכאן 11 מוקדש לכל מה שהיא עשתה ועוד עושה, "הגברת הראשונה" הוא בכל זאת סרט שהמוות כל הזמן מרחף מעליו. מתי הוא יגיע, מי יהיה שם כשהוא יגיע, איך היא תיזכר אחריו.

בזכות אודי ניר ושגיא בורנשטיין, הבמאים שהם הרבה יותר מבמאים, יהיה קשה לשכוח את טילמה ביום מן הימים - גם בגלל פועלה שמובא בו, ובעיקר בגלל ש"הגברת הראשונה" הוא סרט כל כך מרשים ומפעים. לכאורה, עם סיפור כמו שלה לא צריך להתאמץ: טילמה היא אחת הטרנסיות הראשונות בישראל והראשונה שהתנדבה למשטרה, ועוד לפני זה היא נמלטה מהארץ, ישבה בכלא בבלגיה, הופיעה עם שם הבמה ליידי אן, עברה ניתוח במרוקו, נישאה, התגרשה, חזרה ארצה לפני 20 שנה, יצאה מהארון מול עמיתיה במשטרה ומאז נלחמת למען עתיד הקהילה. אבל ניר ובורנשטיין לא מסתפקים בתיעוד יבש של זה, ומשקיעים בטילמה ובסרט עליה בכל מובן. הפסקול, הצילום, הגימור האומנותי, השימוש המדויק והלא מתלהב מדי בבינה מלאכותית, ההתחקות אחריה בגרמניה, צרפת, בלגיה, יוון, תאילנד ומרוקו (האחרונה ירדה בעריכה), כשהיא חוזרת לכל תחנות חייה. ובעיקר ההחלטה שלא להישאר זבובים על הקיר.

כבר מההתחלה ברור שטילמה לא מעוניינת שצוות הצילום ייכנס לבית שלה, תוך גינונים זהים לאלה הנפלאים שדנה אינטרנשיונל הפגינה ב"דנה קמה". אבל בשלב מסוים ניר ובורנשטיין כן נכנסים, וההצצה החטופה הראשונה אליו - שפשוט צריך לראות, כי אין טעם לתאר במילים - היא מהרגעים העוצמתיים ביותר ששודרו השנה על מי מהמסכים. החל מאותו שלב, כאמור, הבמאים מחליטים שהם לא רק מתעדים. ובכל זאת, ברור שיש נקודות שבהן לא צריך לעשות דבר מעבר להפעלת המצלמה: כשטילמה מדברת על הניתוח שעברה, אותו ניתוח שב"האח הגדול" חושבים שאפשר לשאול עליו סתם ככה, היא מספרת את זה בחוקים ובשפה שלה. כשהיא אומרת ש"כאב לי, אבל הייתי מאושרת", זה סיכום יפהפה למסע חיים שעוד נמשך. 

בהשראת מושא התיעוד שלו, גם "הגברת הראשונה" הוא סרט פוליטי מהנדרש - בייחוד כשלתפקיד שר המשטרה, זו שבה טילמה מתנדבת, נכנס מי שעדיין נמצא שם. אבל המינונים הללו הם שוליים בחישוב הכללי, בטח מול האומץ שהיא מפגינה לאורך כל הדרך, ובמיוחד בעת פתיחת הדלת לבמאים שדפקו עליה במשך חצי שנה. מדהים אך מתסכל לראות איך חוגגים את טילמה באירופה, כולל שיבוץ ברשימת 100 הנשים המשפיעות בעולם של ה-BBC, בזמן שבארץ משבצים את הסרט עליה אחרי ריאיון עם רני רהב. וסצינת הסיום, זו ששודרה בשעה מאוחרת מדי, היא סמלית ומרגשת עד דמעות ומעניקה ל"הגברת הראשונה" המופתי והמלודרמטי את הסיום המושלם. דנה אינטרנשיונל כבר השיאה משואה, לספיר ברמן (שעמדה לאחרונה במוקד דוקו אחר) עוד יש זמן. עכשיו זה התור שלה.