"הקשר הספרדי - דויד ברוזה" מוכיח את הגאונות של אדם אחר

כחלק מברירתו הטבעית של ז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, כמה מהתוצרים הבולטים האחרונים החליטו לספר על רזומה שלם באמצעות אנקדוטה: הסרט על בוב דילן התמקד רק בכמה שנים מתחילת הסיקסטיז, הסרט על ברוס ספרינגסטין הוא למעשה רק על הפקת אלבומו "נברסקה". זו דרכם של הבמאים והתסריטאים ההוליוודיים להתגבר על עייפות החומר, וגם בתעשיית הדוקו הישראלית מתמודדים עם צרה דומה. כך יצא שהסרט "הקשר הספרדי - דויד ברוזה" הוא יותר על אותו קשר אירופי, ופחות על המוזיקאי המצליח.

בסרטו התיעודי של אבידע לבני, שזמין ב-HOT8, האיש ופאות הלחיים חוזר לילדות דרך קורותיה של ספרד אהובתו. הוא מגדיר את אמו שרונה אהרון כזמרת הפולק הישראלית הראשונה, מלווה על ידי המצלמות במה שמרגיש כמו תוכנית טיולים, מושיב מול המצלמה את אחותו כדי שתספר סיפורים שהיה יכול לספר בעצמו - הכל כדי להאדיר את, ואולי אף לפצח את סוד הקסם של, אלבומו "האישה שאיתי". אבל מבחינת האפקט על הצופה הממוצע, הסרט על ברוזה עושה שירות בעיקר ליוצר אחר: זו עוד חתיכה בפאזל הגאונות של יהונתן גפן, שבמשך שנים תרגם עבורו שירים בלי לדעת מילה אחת בספרדית.

דויד ברוזה רחוק מלהיות "וואן אלבום וונדר", יעידו על כך ההופעות המפוצצות ותהילת הכבש השישה-עשר. אבל "הקשר הספרדי", אותו סרט שאמור להיות המסמך המכונן על הקריירה שלו - דווקא הוא לא מעיד על כך בשום צורה. יש דורות שלמים שעבורם ברוזה הוא קודם כל אחד מחברי ההרכב הזה, יש דור ספציפי שעבורו הוא בכלל החיקוי של אסי כהן במקלטי מלחמת לבנון השנייה, ויש עשורים של קריירה פוסט-"האישה שאיתי" שנשארים מחוץ לתמונה. ברוזה עצמו טוען כי אותו אלבום הוא עמוד האש שלו, ואם היה ניצב מולו יוצר בעל חושים עיתונאיים חדים יותר הוא היה נשאל מה קרה מאז שהאש הזאת דעכה. כשהטאלנט לא מצליח להרים קריירה מסועפת, כמו אלה של דילן או ספרינגסטין, בשביל להצדיק סרט שמתמקד רק בפאזה אחת. אפילו האישה שאיתו היום, מעצבת האופנה הבינלאומית נילי לוטן שעבורה הוא חי על הקו עם ניו יורק, לא נוכחת בסרט הכל כך חלקי הזה. "הקשר הספרדי" היה יכול לעלות בכל זמן ובכל מקום, וזה מה שמאכזב כאן.