"אתי" של חגי לוי היא יצירת מופת בלתי אפשרית לצפייה

ב"אתי" (Etty) אין מחשבים או אייפונים, אבל היא בבירור מתרחשת באמסטרדם המודרנית. ברגעים הראשונים שום דבר לא מעורר חשד בקרב הצופים שמגיעים אליה ללא רקע מוקדם - רק שאז פתאום מדברים על עוצר, פתאום אפשר לראות חיילים נאצים ברחובות. פתאום מבינים שאתי, גיבורת הסדרה, היא לא סתם יהודייה שחיה בהולנד: היא אתי הילסום, אישה שנספתה באושוויץ כשהיא בת 29 בלבד. כאן היא נמצאת באמסטרדם של ימינו לא בגלל שהיא שרדה את השואה, אלא פשוט בגלל שהשואה הספציפית הזאת התעכבה קצת.

"אתי" היא יצירתו של חגי לוי, מאנשי הטלוויזיה הבכירים בישראל ("בטיפול", "הנערים") ובעשור האחרון גם בעולם ("הרומן", "תמונות מחיי נישואין"). עכשיו, אחרי בכורה בפסטיבל ונציה, היא מגיעה למסך הישראלי באופן חריג למדי: לא בטלוויזיה, שם לפי שעה טרם נמצא לה מפיץ מקומי, אלא בקולנוע. שישה פרקים יש ל"אתי", והם מוקרנים בבתי קולנוע לב בחצאים בני שלוש שעות כל אחד. החדשות הרעות הן שבלתי אפשרי, ממש אסור לצרוך אותה ככה - קלישאת ה"שני סרטים ארוכים" לא מחזיקה כאן מים, כי התוצר הזה ארוך ועמוס מדי בשביל לעבור כיצירת קולנוע. החדשות הטובות הן ש"אתי" כל כך איכותית, לרגעים אפילו נוגעת בעולמות יצירת המופת, כך שבמוקדם או במאוחר בטוח יימצא לה בית. החדשות הרעות, שוב, הן שלא ברור מתי. 

הסינתזה המקורית להפליא של "אתי", בין האירועים ההיסטוריים למראות העכשווים, מובלת על ידי השחקנית האוסטרית יוליה וינדישבאוור - כשלצדה גם סבסטיאן קוך ("חיים של אחרים") ויבגניה דודינה, נציגה ישראלית בהפקה הצרפתית-גרמנית-הולנדית שמאחורי הקלעים היו מעורבים בה ישראלים רבים נוספים. למרות שגורלה של אתי המקורית ידוע מראש עבור מי שנערך כראוי לצפייה, הדרך אליו עדיין מפותלת ולא מתקדמת בצורה מדויקת בהכרח. מלבד הכיבוש הנאצי שתחתיו הגיבורה לומדת לחיות, והיומנים האמיתיים פרי עטה שעליהם לוי התבסס במהלך הכתיבה, "אתי" היא בראש ובראשונה סדרה אינטלקטואלית: שוב ושוב מתמקדת העלילה בדיונים של הגיבורה עם הפסיכו-כירולוג יוליוס שפייר (מי שפיתח את שיטת הקריאה בכף היד), וכן בשיחות רוחניות נפרדות על ייאוש ועל התקווה שמסתתרת בין מופעיו. וינדישבאוור עצמה מכשפת, הגם שבמשך פרק זמן נכבד אתי בגילומה לא מדברת אלא רק מלווה על ידי הקריינות שלה.

הפרקים נמשכים, האיום על יהודי אמסטרדם הופך לממשי, ושש השעות של "אתי" מסתיימות עם הקרבה מעוררת השראה. אבל במבט לאחור, אפשר ואף רצוי לשאול כמה שאלות על המיני-סדרה של לוי: אין עוררין על היכולת שלו לבנות דיאלוגים חכמים וקולחים, ובטח שלא על הבימוי הווירטואוזי שלו - רק תראו איך הוא מביים רכיבה המונית על אופניים, מהמוטיבים החזקים ביותר בדרמה הזאת. ובכל זאת, תחושת החמיצות מול "אתי" חוזרת שוב ושוב להחלטה שאחריה הסדרה השתנתה לחלוטין. לידיעה שבהיעדר איזושהי משפחה שתמשיך את דרכה, ספק אם ללוי היה יורש לבקש ממנו את ברכתו על בחירה יצירתית מנומקת אך פגומה. כש"אתי" פונה למחוזות הסליז נטול ההצדקה, והיא בהחלט פונה לשם כשהיא מציגה עינוג עצמי של קורבן שואה, קבלת ההחלטות של לוי לא שונה מזו המושמצת של ראיין מרפי ב"מפלצת" שעלתה לאחרונה. שני המקרים מקוממים בדרכם, כי המניעים למיניות הזו מרגישים זרים. אחד נעטף בטראש מוחלט, בעוד שזה של "אתי" נבלע לתוך יצירה יפה, חזקה וגבולית מוסרית.