"רק לא זה" הכשרה של נטפליקס חזרה חלבית מתמיד

האתגר של "רק לא זה" (Nobody Wants This), וכמעט של כל קומדיה רומנטית טלוויזיונית, הוא כזה שנהוג לדבר עליו דווקא בהקשר של דרמות הפרסטיז': הסיפור של העונה הראשונה היה כל כך עגול, כל כך סגור, שהמהלך המתבקש הוא לקפל בשיא ולהגדיר את האירוע כמיני-סדרה. ואם בעונת הבכורה של הלהיט היהודי עוד היה איזשהו טעם לשאלת ה"יהיו ביחד או לא" - למרות שכולם ידעו שהם יהיו - בעונה הזאת העיסוק בה כבר חסר תוחלת. כל עוד זה תואם את האינטרס המסחרי של נטפליקס, וזה תואם, הם יחזיקו מעמד.

ב"הם" הכוונה לגיבורי "רק לא זה" נואה וג'ואן - הוא רב יהודי, מודרני ונאה והיא פודקאסטרית נוצרייה, צינית ונאה גם כן. וחלק גדול ממה שהפך את הסדרה שיצרה ארין פוסטר בהשראת סיפור חייה האמיתי ללהיט, הוא זהות השחקנים שמגלמים את שני אלה: אדם ברודי ("האו.סי") וקריסטן בל ("ורוניקה מארס"), אייקוני טלוויזיה מילניאלית שפונים בדיוק לדור שחלק מבניו ובנותיו מתמודדים כיום עם רווקות מאוחרת. אחרי שקישטה את עצמה עוד בעונה שעברה עם שחקני משנה מדוברים מהעשור הקודם של HBO, ג'סטין לופ (ווילה מ"יורשים") וטימותי סימונס (ג'ונה מ"ויפ"), הפעם מצטרפים לארסנל הנוסטלגי אלכס קרפובסקי (ריי מ"בנות"), אריאן מואייד (סטואי מ"יורשים"), סת' רוגן (שאל תשכחו, בעצם התחיל ב"פריקים וגיקים") ולייטון מיסטר (בלייר וולדורף מ"אחת שיודעת", ואשתו של ברודי בחיים האמיתיים). אם תהיתם לאן נעלם הכוכב הראשי של הסדרה שאהבתם בתחילת האלף, "רק לא זה" שואפת לרכז לכם את כולם תחת אותה קורת גג נטפליקסית.

במישור העלילתי, שמצד אחד רצוי לא לספיילר ומצד שני אין באמת איך, מספיק לציין שהתגיירות שוב על הפרק. זה המכשול העיקרי שעומד בפני ג'ואן בעודה עומדת לבסס את הזוגיות שלה עם נואה - פוסטר עצמה, האישה האמיתית שמאחורי הדמות, כן התגיירה - ודרכו "רק לא זה" מנסה לתקן את התדמית הפסבדו-אנטישמית שהודבקה לה, למרות שלא ברור על מה הייתה המהומה. בקרת הנזקים הזאת מתבטאת בהצגת הצדדים המגניבים והפתוחים ביותר ביהדות, כולל פרק שלם שמוקדש לפורים (מתי בפעם האחרונה היה אחד כזה בטלוויזיה האמריקאית?), וכן בהרחקת דמויות מסוימות מהקלישאות של אמהות נרגנות ומניפולטיביות. התייחסות כלשהי לישראל, או למה שעוברים יהודי אמריקה בשנתיים האחרונות, עדיין אין פה.

מאחר שהיא מרובת ציניות, "רק לא זה" דורשת קריאה צינית בעצמה - וזו לא מיטיבה איתה. העונה השנייה והחלבית עמוסה בפעולות לא מוסברות שלא תואמות שום ציר זמן אנושי, סימפטום לכתיבה חפוזה שכנראה הונעה בעיקר על ידי הצורך למהר להחזיר את הסדרה תוך 13 חודשים בלבד. בפרק אחד ג'ואן מבקשת באגביות מנואה ערב בנפרד בבית, פרק אחר כך היא נעלבת עד עמקי נשמתה כשהוא מבקש ממנה בקשה די דומה. בעייתיות במיוחד דמויות המשנה, אלה שעדיין מונעות מ"רק לא זה" להתבסס כאיזושהי קומדיית אנסמבל רחבה שלא תלויה רק בזוג המרכזי שלה: כך למשל מורגן (לופ), אחותה של ג'ואן, שחוזרת שוב ושוב על שבלונת ה"אמרתם משהו שהעליב אותי ולכן אתנהג לפי ההפך המוחלט". יש הישג אמיתי בהשגת סת' רוגן בעיצומה של שנת שיא עבורו, ועוד לתפקיד משחק שבו הוא לא מגלם את עצמו, אבל מלבד סימון וי על כוכב כשר נוסף הנוכחות שלו על המסך מרגישה כמו ליהוק ראווה נטול הצדקה. וישנה, כמיטב המסורת הנטפליקסית, סוגיית הדירות המפוארות שלא ברור איך הגיבורים יכולים להרשות לעצמם. בכל מדד אפשרי, התוצרת ש"רק לא זה" מביאה הפעם לשולחן נחותה משמעותית מזו של סיבוב הבכורה. אם היא שוב תצליח, ותהפוך סופית לאחד ממותגי הדגל של שירות הסטרימינג, ספק אם היא תבזבז זמן על תיקון הליקויים האמיתיים שלה.