אין מלחמה שמרתקת את האמריקאים כמו מלחמת העולם השנייה. מגדירה אותם בפני עצמם. שמונה עשורים חלפו, והיא מוסיפה להיות המשתנה הכי קבוע על המסך. הבמאים הגדולים נדרשו אליה, מאיסטווד ו"גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" המופתיים שלו, טרנטינו ו"ממזרים", כריסטופר נולאן ב"דנקירק", ומעל כולם זהו סטיבן ספילברג, שיחד עם טום הנקס חתום מאז שלהי שנות ה-90 על מה שאפשר להגדיר במונחים מארווליים כיקום טלוויזיוני לכל דבר ועניין. כמו אצל מארוול, גם ביקום של ספילברג והנקס יש גיבורי-על - הם אומנם מתחלפים, בשר ודם, אבל הם אמריקאים והם מצילים את העולם. שוב ושוב הם מצילים אותו מכוחות האופל התאנוסיים, נועצים את דגל הפסים והכוכבים בלב האתוס המכונן של אמריקה ולידתה מחדש במאה ה-20 כמנהיגת העולם החופשי. יקום עם קתרזיס וסוף שבו הטובים תמיד ינצחו, והנה למה הוליווד מאוהבת.
ביקום הפטריוטי של ספילברג והנקס אין שמאל פרוגרסיבי ואין ימין קיצוני, אין טראמפ ואין אובמה, אין קיטוב ואין שיסוע. זהו יקום מאחד בשותפות הגורל שלו, בצידוק ההיסטורי כסוג של מגנה כרטה קולקטיבית, ובהקרבה האדירה הנדרשת. סנטימנט שלנו כישראלים קל מאוד להתחבר אליו בימים אלה.
החתיכה השלישית החדשה בפאזל עלתה בסוף השבוע האחרון באפל TV פלוס - הסדרה "אדוני האוויר" ("Masters of the Air"). שני הפרקים הראשונים כבר זמינים, ובכל שבוע יתווסף אחד נוסף. היא תופסת את מקומה בטרילוגיה המפוארת אחרי "אחים לנשק" שעלתה ב-2001 ו"הפסיפיק" שעלתה ב-2010. שתיהן סדרות מבית HBO שזכו בכל פרס אפשרי. "אחים לנשק", עם השם המחייב גם בציבוריות הישראלית, שודרה אז במקביל לפיגועי ה-11 בספטמבר, ומעבר לכך שהגדירה את הסטנדרט ההפקתי לשחזור הטלוויזיוני של שדה הקרב, עם ריאליזם שטרם נראה קודם לכן, היא הגיעה בימים שאמריקה דיממה והייתה זקוקה לאמונה כמו אוויר לנשימה. מתקפת 7 באוקטובר אמנם לא כוונה נגד אמריקה, אבל נוכח פריסת נושאות המטוסים באזור והגב האמריקאי כשריף של העולם החופשי, אפשר למצוא סמליות גם בתזמון.
"אדוני האוויר" נחתה באפל אחרי ש-HBO התמהמה כמה שנים טובות עם ההפקה, עד שוויתרה לבסוף. אפל הכניסה את היד עמוק לכיס, עם תקציב שמוערך ב-250 מיליון דולר, כאשר הסטנדרט ההפקתי הגרנדיוזי נשמר גם הפעם. הסדרה פורסת את סיפורה ה-Bloody Hundredth, טייסת המפציצים הכבדים, ה-100, שיצאה למשימות בגרמניה הנאצית הרבה לפני פלישת כוחות הקרקע בנורמנדי (האקט שהחל את "אחים לנשק"). רבות מהמשימות של הטייסים היו משימות התאבדות דה פקטו, או כאלה שהסיכוי לחזור מהן היו קלושים, עם השמיים שמתמלאים פצצות נ"מ ומטוסי קרב. רולטה. המפציצים, שדומים יותר לטנקים או נגמ"שים מעופפים מאשר למטוסי קרב בני ימינו, הופכים למלכודות מוות. באחד הפרקים יוצאים עשרות מטוסים להפצצה, רק אחד חוזר למרבה התדהמה. למשימה אחרת יוצאים הטייסים כשהם יודעים שהדלק לא יספיק לחזרה, ועליהם יהיה לטוס בכיוון אחד, להמשיך עד אפריקה ולהסתדר. באף אחד מתדרוכי הטיסות שמגיעים לאחר מכן, הטייסים שרק נהיים צעירים יותר ויותר, לא מעלים על דעתם שלא לצאת למשימה.
זו הפקת ענק ולצד קאסט עצום בהיקפו, חמישה במאים התחלקו בתשעת הפרקים. כל אחד מהם עם טרק-רקורד מכובד, בעיקר בעולם האקשן הקולנועי. זה מתחיל עם ארבעת הפרקים הראשונים שביים קארי פוקונאגה, שברזומה שלו גם ג'יימס בונד. זה ממשיך עם פרקים 5 ו-6 של אנה בודן וראיין פלאק, שביימו בעבר את התשובה של מארוול לוונדר וומן ("קפטן מארוול" עם ברי לארסון), את פרקים 7 ו-8 ביימה הבמאית האפרו-אמריקאית די ריס, שברזומה שלה גם "פרחים בבוץ" המוערך, ואת פרק הסיום ביים טימות'י וון פטון, שביים בעבר גם ב"הפסיפיק" וגם בסדרה שאולי שמעתם עליה, "הסופרנוס".
הבחירות אינן מקריות: החלק הראשון של "אדוני האוויר" עוסק רובו ככולו באווירת הקרב ובאקשן השחזורי של הטיסות, ההפצצות וקרבות האוויר עוצרי הנשימה. מי שחובב את הז'אנר ייהנה. מי שפחות, עלול לחוש מיצוי עד מהרה. אותי הסדרה החלה לסקרן דווקא בפרקים שלא מתרחשים באוויר, שם האקשן בסופו של דבר די צפוי. כי כמו בקודמותיה, גם "אדוני האוויר" מגישה את חווית המלחמה מכל האספקטים שלה, ואצל הטייסים, יותר מכל חייל אחר, כפי שגם "האחת" הישראלית חשפה לא מזמן, חלק נכבד הוא נטישת המטוס הבוער וחוויית השבי שמגיעה לאחר מכן. הפרקים שביימה די ריס עוסקים בימים הללו, עם המורכבות והקשיים, והם גם השלמים יותר בסדרה. הם אלה שבהם הממד האנושי מקבל ביטוי נרחב יותר, וגם הדמויות נפתחות קצת יותר מאשר הסטריאוטיפ שהן מגיעות לשרת בתוך תמונת הקרב.
אמרנו סטריאוטיפ, אמרנו אוסטין באטלר וקאלום טרנר, שני השחקנים שכמו נשלפו מן הקטלוג של "טופ גאן", עומדים במרכז הסיפור כצמד הטייסים גיילן קלבן וג'ון איגן שמכונים בסדרה באק ובאקי. מעבר לחזות המצודדת - באטלר כממשיך דרכו של בראד פיט, עם תפקיד מוערך ב"אלביס" - השניים הם כל מה שטייסים "אמורים להיות". חתיכים, חסונים, גם כשהם נופלים בשבי השיער תמיד במקום וגם הפאסון. זה גם המקום שבו "אדוני האוויר" חסרה ולא נוגעת בשיאים של הקודמות לה: היא נוגעת בקרביים של המלחמה באספקט הוויזואלי, אבל בקרביים של הדמויות שלה הרבה פחות. היא חסרה את הממד הרגשי, את המהות. לא באטלר ולא טרנר מספקים זאת. הם מושלמים מדי.
מי שכן מצליחים להיות אותנטיים יותר הם נייט מאן בתפקיד הטייס היהודי רוזנטל, שבאקט ספילברגי מגיע גם אל המחנות ונחשף לזוועות. וכן, אנתוני בויל בתפקיד הנווט הארי קרוסבי, שהוא גם המספר המוביל את העלילה על פי ספרו של דונלד ל. מילר מ-2006. בויל הוא שחקן מצוין, הטוב בסדרה, משום שהוא מגיש דמות שיודעת גם להראות חולשה. אבל הוא לא הכוכב שלה, כפי שדמיאן לואיס למשל היה ב"אחים לנשק", והתרומה שלו מוגבלת.
"אדוני האוויר" היא אמריקה כפי שאמריקה אוהבת לתפוס את עצמה. זאת שבה שחורים ולבנים רואים עצמם אחים - אפילו שאז ישנה עוד הפרדה גזעית. אמריקה שבה ההקרבה היא לטובת הכלל, ולא רק איש איש לגורלו. אמריקה דמוקרטית, אבל גם הרבה פחות קפיטליסטית. לחובבי הז'אנר ולמי שנכון לאתוס מלחמה נוסף, לסדרה הזאת יש פוטנציאל לשאוב אותו. למי שמאס במלחמות בעת הזאת, אפשר בהחלט להמתין למועד אחר.