באוגוסט 2009 נכנס למועדון הברנוער רעול פנים שהחל לירות ללא הבחנה. באירוע נפצעו אחד עשר איש, ונרצחו שניים: ליז טרובישי וניר כץ. זהו אחד האירועים הכואבים בתולדות הקהילה הגאה בארץ, ולכן קל להסתכל עליו מהזווית הפוליטית, להגיד שזה קודם כל סיפור על הומופוביה וחוסר סובלנות; שזהו בעיקר כתם על החברה הישראלית שלא ידעה לקבל את השונה, ובכלל, באוגוסט 2009 הדברים פשוט נראו אחרת ועכשיו הכל הרבה יותר טוב. אבל הסרט התיעודי החדש שעוסק באירוע הנורא הזה, "בעילום שם: בחזרה לברנוער", בוחר להתרכז דווקא באינדיבידואל: במקרה הזה, האינדיבידואל הוא אודי מרדכי, במאי הסרט (אותו הוא יצר יחד עם אבי בליקי). מבחינתו הפיגוע בברנוער לא היה כותרת בעיתון, אלא פצע אמיתי שכנראה לא יגליד לעולם.
"בעילום שם" הוא חיטוט כואב ומרפא בפצע הזה. המסע מתחיל בביקור בנחמני 28, שם פעל הברנוער (מקום מפגש לנוער גאה שהפעילה האגודה למען הלהט"ב) לפני הפיגוע; כיום פועל שם חדר כושר. משיחה עם מיך, אחד מחבריו, אנחנו מגלים שאודי היה נער עפולאי שבא לברנוער בעודו נמצא עמוק בארון, ועד הפיגוע הוא אף סירב לאפשר לחברים שהכירו אותו מהמועדון לדעת את שמו האמיתי. הפיגוע הוא שהוציא אותו מהארון מול משפחתו – ומטבע הדברים, זה לא היה פשוט במיוחד לאף אחד מנוכחים. הסרט מציג רצף דיאלוגים של אודי עם חברים ובני משפחה, במהלכם הוא מנסה להבין מה עבר עליו בזמן אמת ואיך הוא השתנה מאז; איך הטראומה הזאת השפיעה עליו ועל האנשים שסביבו, ואיך היא הפכה אותו למי שהוא, לטוב ולרע.
הסרט לא מתמסר עד הסוף לשאלות האלה, אבל הוא עושה משהו שהייתי רוצה לראות בעוד סרטים דוקומנטריים: הוא מציג בעיקר סיטואציות אמיתיות שקורות לנגד עינינו. דרמה אמיתית בין אנשים אמיתיים שמדברים אחד עם השני, במקום לשבת עם הפנים למצלמה ולספר לנו על מעשה שקרה לפני כך וכך שנים בתוספת קטעי ארכיון או אילוסטרציות.
הדיאלוגים של אודי עם חבריו ומשפחתו יכולים להיראות מלאכותיים לעיתים, כאילו הוא אמר להם לפני כן "בבקשה תזכרו לדבר על הנושאים הנ"ל", אבל לרוב יש להם איכות של כאפה יעילה במיוחד לצופה: לא יוצא לנו לראות לעיתים קרובות סצנה שמציגה שני גברים הומואים יושבים ומדברים על הפעם ההיא בה הם מצאו את עצמם תחת אש; לא רואים הרבה סרטים דוקומנטריים בהם הגיבור יוצא מהארון מול אחותו הקטנה לנגד עינינו. כבמאי, אודי ידע בדיוק מה לעשות כדי שהסרט שלו לא ישעמם לרגע.
ובכל זאת, ישנן שתי סיבות שבגללן קשה להתייחס ל"בעילום שם" כאל סרט ככל הסרטים. ראשית, הוא התחיל כפרויקט גמר בלימודי תקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים. כלומר, זה סוג של סרט סטודנטים – הוא אמנם נעשה בתמיכת yes דוקו והקרן החדשה, אבל הוא נעשה כחלק מתהליך לימודי של סטודנטים לקולנוע. גם אם הוא זמין לצפייה באחד הערוצים הדוקומנטריים המובילים במדינה, הוא בכל זאת נעשה על ידי אנשים שעדיין לומדים איך לעשות קולנוע; לתלמידים יש את הזכות לטעות, זכות שלא מקבלים קולנוענים ותיקים ומקצוענים. ולכן קל יותר להתעלם מהרגעים הבוסריים בסרט (כמו, למשל, ההתעכבות על השיר שבן דודו של אודי כתב על היחסים ביניהם בעקבות הפיגוע).
בנוסף, מדובר בפירוש בסרט שהוא בבירור חלק מהתהליך הרגשי של הבמאי שלו. זאת כבר סיבה מספיק טובה להריע לאודי מרדכי: הוא אמנם לא המציא את ז'אנר הדוקו האישי, אבל הבחירה להפוך את ההחלמה שלו ליצירה שמוצגת באופן פומבי היא בחירה שראויה להערכה ולכבוד. ובכל זאת, זה גם מסנדל במידה מסוימת את ההתייחסות ל"בעילום שם" בצורה עניינית: אם הסרט הזה עזר ליוצר שלו להגיע למקום טוב יותר מול משפחתו, מול חבריו ומול עצמו, מי אני שאקבע אם הוא טוב או רע?
כל זה כדי לומר ש"בעילום שם" הוא באמת סרט מוצלח ושווה צפייה. אמנם הסוף לא חזק מספיק, אבל מדובר בסיפור מרגש על אדם ששרד טרגדיה איומה ונוראה בידיעה שהישרדותו אינה סוף טוב, אלא התחלה רעועה של מסע ארוך. וזהו גם סיפור על אחד הדברים הקשים-אך-חיוניים עבור רבים מהקהילה הגאה: על המסוגלות לסלוח לאנשים שלא הצליחו לקבל אותך למרות (ואולי בגלל) שהם אוהבים אותך מאוד. לרוב, כמעט בלתי אפשרי לראות את הרגע המדויק שבו מוענקת לדמות מחילה; אודי מרדכי הצליח לעשות את זה פעמיים בסרט אחד, כשמדובר בבני משפחתו הקרובה ביותר. זה חתיכת הישג.