בערב 12 במאי, היום השני למבצע "שומר החומות", ספרו בישראל כ-180 רקטות שנורו מרצועת עזה בין שש בבוקר לשמונה בערב, עוד לפני מטחי הלילה. לפנות בוקר נהרג בכפר דהמש חליל עווד לצד בתו בת ה-16, נדין. בבוקר נהרג חייל צה"ל עומר טביב מפגיעת טיל נ"ט. בלילה נקבע מותו של עומר אביגל בן החמש מאשקלון. בערב הגיעו 26 פצועים לבית החולים ברזילי, בהם חמישה ילדים. בעזה דיווחו על 67 הרוגים, מהם 17 ילדים ונערים. צה"ל וחמאס המשיכו למנות שיגורים ויירוטים, הפגזות והפצצות, פצועים והרוגים. ערוצי הטלוויזיה המרכזיים הולאמו זה מכבר לטובת מהדורות חירום נצחיות, ערוצי הנישה שחררו תוכניות מהימ"חים לשידורים חוזרים. רק לוח שידורים לא מעודכן עוד זכר את מה שהיה אמור להיות משודר באותו ערב ב-HOT8, בדיוק בשעה שבה הג'יהאד האיסלמי מימש את איומו ושלח עוד מטח אל יישובי הדרום: הפרק הראשון בסדרה "הגורם האנושי" שעוסקת בנושא שנראה אז רחוק מהמציאות כמו יחיא סנוואר מזכאות לביטוח חיים: תהליך השלום בין ישראל והעולם הערבי.

אלא שמועד שידור הסדרה נדחה כשבוע קודם לכן, ללא קשר למבצע שטרם נולד. כך נמנעה מהצופים האפשרות לזפזפ בין ההווה המדמם של ישראל 2021 להיסטוריה לא רחוקה שנראית כמעט כמו מציאות אלטרנטיבית: ישראלים ופלסטינים, בהם אנשים שהרגו זה בזה, מתכנסים במשרדי ממשל ובבתי הארחה אמריקאיים כדי לנהל משא ומתן על הסכם שלום, משרטטים מפות, מחליפים טיוטות, משרבטים חתימות. במקום לצפות בבנימין נתניהו מצהיר שיכה בחמאס "מכות שהם לא חלמו עליהן", אפשר היה לצפות בו מוסר את חברון בחיוך ליאסר ערפאת; במקום לשמוע את אבו מאזן מכריז ש"נישאר כקוץ בגרון שלכם", אפשר היה לראות אותו עומד כשושבין הגאה של הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן; במקום לראות מנהיגים מבטיחים את המשך הלחימה, אפשר היה לראות מנהיגים מדברים על קץ הסכסוך. זו היתה יכולה להיות צפייה מרתקת, מפוכחת ומדכאת בחלום ושברו.

בעוד שמהדורות החדשות של מאי 2021 דרכו על רסיסי החלום א-רימאל ובשדרות, "הגורם האנושי" של דרור מורה חוזרת אל מערך הייצור של אותם חלומות, אל השיגורים המרגשים ואל היירוטים המתסכלים. ייחודה של הסדרה בת ששת הפרקים (שהוקרנה גם כסרט בפסטיבלים ובסינמטקים) בכך שמורה לא צופה בתהליך הסיזיפי הזה מנקודות התצפית המוכרות והמתגוננות ותוקפניות גם יחד של הישראלים והפלסטינים, אלא מהמשקפת הצדדית: זו של המתווכים האמריקאיים.

 

שיטת הפעולה של מורה ב"הגורם האנושי" מזכירה את זו ששירתה אותו היטב ב"שומרי הסף", הסדרה המדוברת והמצוינת הקודמת שיצר: ראשים מדברים (ב"שומרי הסף" היו אלו ראשים מדברים של ממש – ראשי השב"כ) שהם בעצם ראש מדבר אחד, רב-פנים. בניגוד ליצירות דוקומנטריות בהן המרואיינים מציגים זוויות שונות, משלימות ולעתים הופכיות של הסיפור, אצל מורה מסתדרים כולם בשורה אחת ומביטים לאותו הכיוון. כולם שחקנים באותה הקבוצה – בין אם זה השב"כ או משרד המדינה האמריקאי – ויחד הם יוצרים את הרצף הכרונולוגי שלאורכו נעה תמה עקבית למדי: (היעדר) מנהיגות.

עם זאת, ישנו הבדל מהותי ומשמעותי בין "שומרי הסף" ו"הגורם האנושי": בעוד שהדוברים בסדרה הראשונה היו מקבלי החלטות ומבצעי מדיניות, הדוברים בשנייה מילאו תקנים של יועצים ומתווכים. מכיוון שכך, הם מתפקדים בסדרה כמספרים וכעדים מהימנים, אך המבט מופנה אל גיבורי הסיפור: המנהיגים הישראלים, הערבים והאמריקאים. אין זה מקרה שעל כרזת הסרט לא מופיעים דיוקנאותיהם של המשתתפים בו, כמו דניס רוס ומרטין אינדיק, אלא של אלו שמוזכרים בראיונות ומופיעים בקטעי הארכיון: רבין ונתניהו, אסד וערפאת, בוש ואובמה. הם "הגורם האנושי".

"תמיד קיבלו את פניי עם התנחלות חדשה"

בניגוד לסקירות עיתונאיות ולמחקרים אקדמיים רבים שביקשו להסביר את כישלון התהליך המדיני מבעד למפות, לסעיפים ולקונטקסט גיאופוליטי, "הגורם האנושי" מבליטה – כמשתמע משמה – את חלקם המכריע של האנשים המעורבים בתוצאות. היא יסודית, עשירה במידע וצוללת לעומק המשאים ומתנים, אבל כוחה לא בפרטים אלא בצ'יזבטים; באמצעות אנקדוטות ועדויות אופי מתארים הדוברים – כולם פקידי ממשל אמריקאים שלקחו חלק בשיחות השלום לאורך השנים – עד כמה אישיותם של המנהיגים השפיעה על התקדמות (ובלימת) התהליך לא פחות מתפיסות אידאולוגיות ומוויכוחים על זכות השיבה.

יצחק שמיר, למשל, היה אדם עקשן וחשדן עם מעט מאוד סבלנות למשחקים דיפלומטיים, שהקפיד להוציא למזכיר המדינה האמריקאי וויליאם בייקר את הרוח מהמפרשים שטלטלו אותו עד התשה בין וושינגטון לירושלים ("שום דבר לא הקשה עליי יותר מכך שבכל פעם שהגעתי קיבלו את פניי עם התנחלות חדשה", אמר בייקר). אהוד ברק, לעומתו, היה מחויב לשלום בכל מאודו (עד כדי כך שנשיא סוריה, חאפז אל-אסד, התייצב למשא ומתן בלי תנאים מוקדמים "כי ברק רציני") – ובכל זאת נכשל, גם עם אסד וגם עם ערפאת. ארון דיוויד מילר, ששימש כיועץ לשרי החוץ האמריקאיים, משוכנע שזה בגלל אישיותו המגלומנית. "הוא אמר לי שהוא רואה את עצמו כצ'רצ'יל", אומר מילר, "הוא ניווט, אבל הוא ניווט בלי לחשוב ויצר עולם משל עצמו. זו הייתה תעוזה ללא תבונה".

יצחק שמיר (צילום: פלאש 90, פלאש/90 )
יצחק שמיר. מעט מאוד סבלנות לדיפלומטיה | צילום: פלאש 90, פלאש/90

ברק, שנרתע מערפאת (עד היום מזכיר ברק שהוא – בניגוד לנתניהו – לא לחץ מעולם את ידו של מנהיג אש"ף), לא טרח כלל ליצור אינטראקציה עם עמיתו הפלסטיני בטענה שאין בזה צורך. הוא דחה את בקשת קלינטון לפגישה בין המנהיגים במהלך הפסגה בקמפ דייויד ולא דיבר עם ערפאת אפילו בארוחת ערב משותפת. "מה זה חשוב אם אפגש איתו?", אמר ברק ליועץ לביטחון לאומי סנדי ברגר, "מה שחשוב הוא שנגיע להסכם". ברק יזם את הוועידה ותכנן אותה כמבצע צבאי שבמהלכו, בתוך סיר הלחץ, הצדדים יישברו וייאלצו לקבל הכרעות.

האמריקאים לא ששו לכך אחרי כישלון השיחות בשפרדסטאון, אבל הנשיא ביל קלינטון – נסוך ביטחון עצמי מופרז לאחר אוסלו ודיל-ברייקר בלתי מנוצח בעיני עצמו – נתן אור ירוק. ברק – מנתח מבריק של אירועים ותהליכים אבל מאבחן פחות מוכשר של בני אדם – נהנה מהאישיות הזחוחה של קלינטון, אבל טעה באופיו הקשיח של ערפאת. "הוא שורד", אומר מתורגמן המשלחת האמריקאית ג'לאל הלאל על ערפאת, "אתה לא מגיע לעמדת מנהיג התנועה הפלסטינית ונשאר בה במשך עשרות שנים אם אתה נשבר תחת לחץ". ברק וקלינטון, אומר מילר, "האמינו בטעות שכוח האישיות שלהם יכול לשנות את ערפאת".

נתניהו ככמעט קורבן של המעורבות האמריקאית

האמון הבין-אישי, שנעדר ממערכת היחסים בין ברק וערפאת, היה בדיוק מה שהוביל לאירוע השיא (ויש שיאמרו: השפל) בתהליך השלום: הסכמי אוסלו. מורשת רבין, שמבקשת לשמור על פורטרט המנהיג המנוח כשילוב אידילי וכמעט בלתי אפשרי של פיסניקיות ומיליטנטיות, מקפידה להדגיש את החשדנות של רבין כלפי ערפאת (למשל, העובדה שרבין לא רצה ללחוץ את ידו של ערפאת בטקס החתימה). "הגורם האנושי" מזכירה דווקא את רגעי האמון המפתיעים שנוצרו בין השניים. "ככל שהתקדמנו להסכמי הביניים יכולתי לראות שמשהו ביניהם משתנה", מספר דניס רוס, שהיה שליחו של קלינטון למזרח התיכון. כשרוס נזף בערפאת על כך שהוא מענה פעילי טרור של חמאס, רבין צעק עליו והסביר שיו"ר הרשות נוקט צעדים לא פשוטים עבורו. מנגד, כשעלתה שאלת הקמתה של תחנת משטרה פלסטינית בחברון, ערפאת אמר: "מה שמקובל על ראש הממשלה" – ורבין הסכים. הוא אולי ניסה להתחמק מלחיצת יד בקמפ דייויד (והצליח להימנע מנשיקות), אבל בנאום בפני הקהילה היהודית והקהילה הערבית בארה"ב, כשרבין אומר לערפאת שהוא "מתחיל לחשוב שאתה יהודי" (בזכות הצטיינותו "בספורט היהודי: נאומים"), אפשר לחוש כמעט חיבה בין השניים.

רוס מספר שרבין שאל אותו מי לדעתו יקבע את תוצאות הבחירות בישראל. השליח האמריקאי, שהניח שרבין בוחן את ידיעתו בפוליטיקה הישראלית, ענה: "אריה דרעי". לא, אמר לו רבין – חמאס. "שני פיגועים של חמאס ונתניהו הוא ראש הממשלה הבא", מצטט רוס את ראש הממשלה. רבין לא טעה, אם כי חמאס לא הספיק להפיל אותו – יגאל עמיר היה זריז ממנו – והסתפק בשמעון פרס. הטיעון השגור בימין הוא שהסכמי אוסלו הציתו את גל הפיגועים של שנות ה-90 – זה האיום המרחף בתודעתם של מצביעי ימין עד היום – אבל הדוברים ב"הגורם האנושי" טוענים שערפאת ניסה לפעול נגד הטרור, והייתה זו איראן שהכשילה את השלום – ואת פרס.

הקמפיינים של נתניהו נוהגים לטעון שמדינות ערב העוינות רוצות בעליית השמאל (נקודת שיא מגוחכת נרשמה בשנה שעברה עם הטענה שאיראן מממנת בסתר את ההפגנות נגד נתניהו), אבל הדוברים האמריקאיים מסמנים את איראן כפעילה מעורבת וכאחראית לבחירת נתניהו ב-1996 (באמצעות מימון הפיגועים של חמאס והמתקפות של חיזבאללה) על מנת לחבל בהסכמי השלום. זה מזכיר את הטענה שנשמעת היום ולפיה חמאס מעוניין בהמשך שלטון נתניהו, שמתגמל אותו בהסדרות חסרות תוחלת ובכסף קטארי.

מרטין אינדיק בוועידת השלום, הערב (צילום: דוד בכר)
מרטין אינדיק | צילום: דוד בכר

כשישראל הלכה לישון עם פרס והתעוררה עם ביבי, השגריר אינדיק לא עצם עין. בשעת הזריחה הוא ישב על שפת הים בתל אביב וראה את מפעל חייו שוקע

לצד זאת, נתניהו גם מצטייר ככמעט-קורבן של המעורבות האמריקאית בפוליטיקה הישראלית. המתווכים האמריקאים מספרים, ללא שמץ של מבוכה, כיצד ממשל קלינטון התגייס בכל מאודו כדי לסייע לפרס להיבחר לראשות הממשלה לאחר רצח רבין – תזכורת חשובה עבור כל מי שהתרעם על מעורבותו של דונלד טראמפ בקמפיינים של נתניהו. "עשינו כל שביכולתנו כדי שפרס ייבחר", אומר מילר, "הבדיה שאנחנו לא מתערבים בפוליטיקה הישראלית מטופשת כמו הבדיה שהם לא מתערבים בשלנו". קלינטון לא היה זקוק לשכנוע; הוא האמין שפרס הוא הסיכוי היחיד להצלת תהליך השלום מקבורה לצד גופת רבין (נתניהו, הדיפלומט המזהיר, סומן שנים קודם לכן כאישיות בלתי-רצויה בוושינגטון; בייקר אף מנע את כניסתו למשרד החוץ).

רוס והשגריר אינדיק צרכו את הסקרים הישראלים כמו היו יועצים אסטרטגיים במטה הבחירות של מפלגת העבודה. כשהפיגועים דרדרו את ראש הממשלה החלופי בסקרים, רוס דחק בקלינטון לערוך ועידת שלום – ונדהם לגלות שאין לכך כל השפעה על הציבור הישראלי מוכה הטרור. ב-29 במאי ישראל הלכה לישון עם פרס והתעוררה עם ביבי, אבל אינדיק לא עצם עין. בשעת הזריחה הוא ישב על שפת הים בתל אביב וראה את מפעל חייו שוקע. אבל השמועות על מות השלום היו מוקדמות: חצי שנה מאוחר יותר חתם נתניהו על הסכם חברון.

נדרשו עוד 12 שנים, ושלושה ראשי ממשלה שאפתניים בתווך (אחד נסוג מרצועת עזה ללא הסכם, שניים הציעו הרים וגבעות טרשים אך הושבו ריקם), לפני שנתניהו חזר ללשכה, והפעם עם את חפירה בידו. המשא ומתן עם הפלסטינים גווע לאיטו, ניסיונות החייאה נואשים – ואפילו פומפוזיים ("עסקת המאה") – לא הועילו. בבית הלבן יושב שוב נשיא דמוקרטי – אמנם אמביציוזי ופעלתן, אך נדמה לעת עתה שהוא אינו מגלה עניין רב במזרח התיכון. אפילו שגריר בירושלים עדיין לא מונה, שלא לדבר על שליח מיוחד. אף ממשלה ישראלית – לא זו הסרבנית של נתניהו ולא תערובת השינוי המשותקת מדינית – לא מציעה בשורה חדשה. כשהלאל אומר ש"השלום הוא נושא סקסי וכולם רוצים לטפל בו" זה נשמע כמו קול פרה-היסטורי.

"הגורם האנושי" לא מציעה אסקפיזם. זו יצירה מדכדכת, כמעט שיר קינה לשלום, שמתארת "היסטוריה של הזדמנויות מוחמצות", כדברי אינדיק, כרוניקה של כישלונות. דובריה פסימיים, הגם שאינם מתחרטים על דבר. אבל מקור התסכול – "חוסר מנהיגות", כפי שאמר אינדיק לג'ורג' בוש בן – הוא גם קורה רעועה של תקווה להיאחז בה. בסופו של דבר, כל מה שנחוץ כדי לשנות את המשוואה הוא להחליף את הגורם האנושי.