השלב שמגיע מיד אחרי זכייה באוסקר הוא תמיד די מבלבל עבור שחקנים. הם הופכים ל"סחורה חמה" בהוליווד ומקבלים יותר הצעות לתפקידים מאי פעם. זו לכאורה ברכה, אלא שפעמים רבות היא מתגלה כקללה. ומישל יאו, שזכתה בשנה שעברה בפסלון לשחקנית הראשית על תפקידה ב"הכל מקום בבת אחת", חווה כצפוי וכראוי תחייה מחודשת של הקריירה שלה: היא מקבלת לא מעט תפקידים, אבל רובם בעיקר תפקידי משנה, מה שאולי ממחיש שעל אף ההתקדמות של הוליווד בכל הנוגע לייצוג, עדיין נותרה לא מעט עבודה. בדומה לסרט ההוא, גם "האחים סאן" ("The Brothers Sun") החדשה של נטפליקס נעשתה על ידי צוות שהוא ברובו ממוצא אסייתי, ולמרות שקומדיית האקשן היא טריטוריה מוכרת עבורה, מה שהופך את התפקיד הזה להחלטה "בטוחה" - הוא פשוט עובד.
הסדרה מתמקדת בברוס סאן (סאם סונג לי), סטודנט שמתגורר בלוס אנג'לס עם אימו איילין, המכונה "מאמא סאן" (יאו), לכאורה אמא אסייתית "ממוצעת", שעובדת בתור אחות בבית חולים, ולוחצת על הבן שלה להגיע להישגים אקדמיים ולהיות רופא (כשהוא בכלל רוצה להיות שחקן). חייו של ברוס מתהפכים יום בהיר אחד, כשאחיו הגדול צ'ארלס (ג'סטין צ'יאן) מגיע לביקור מטאיוואן. מהר מאוד הוא מגלה צד נוסף ואפל של משפחתו - מתברר שמשפחת סאן היא אחת ממשפחות הפשע הנודעות ביותר בטאיפיי. בזמן שברוס ואמו ניהלו חיים נורמטיבים בארה"ב במטרה לשמור על פרופיל נמוך, אביו ואחיו נשארו שם כדי לנהל את העסק המשפחתי. עם הזמן הוא חושף עוד פרטים שלא ידע על הצד המשפחתי ההוא, אך גם על אמו, שנראה שהסתירה עוד כמה צדדים שהיו חבויים בה ומתברר שהיא לא האמא האסייתית "הסטנדרטית" כפי שהיא נראית.
הרבה דברים הם לא כפי שהם נראים ב"האחים סאן", והסדרה משחקת על הציפיות של הצופים מהרגע הראשון ועד האחרון, כך שמהבחינה הזו היא בהחלט מצליחה להפתיע כמעט לכל אורכה. אחד הדברים המוצלחים בסדרה הוא היכולת שלה לשאוב את הצופים, והיא עושה זאת כבר מהדקות הראשונות. סצנת הפתיחה של הסדרה היא מהטובות שנראו בתקופה האחרונה: היא מפתיעה, מסקרנת, ולחלוטין לא מאפשרת להוריד את העיניים מהמסך לרגע. היא גם עושה שימוש יפה ומתוחכם במיוחד בקטעים מתוך "בייק אוף". עם התחלה כזו מוצלחת, האתגר לשמור על רמות האנרגיות האלו הוא כפול ומכופל, אך "האחים סאן" מצליחה לשלב קומדיית אקשן עם דרמה במינונים מאוזנים לכל אורכה.
קטעי האקשן בהחלט ראויים לציון, שכן הם מבוימים ומצולמים בידיים מיומנות עם כוריאוגרפיה מהפנטת ולא מעט הומור. יש גם אלמנט של הגזמה (למשל שימוש בראמן חריף כנשק בזמן לחימה), אבל הוא פחות עניין של חוסר אמינות ויותר כמו השפעה מסרטי אומנויות לחימה מוגזמים של פעם, שמקבלים גם מחווה ישירה באחד הפרקים. אבל בין כל האלימות וההומור, "האחים סאן" גם מצליחה לגעת בנושאים שרבים יכולים להזדהות איתם, בדגש על נושא הזהות העצמית, הבניות מגדריות וגבריות רעילה, ופערים והתנגשויות - בין מסורת לקדמה, בין הציפיות שלנו מעצמנו לציפיות של אחרים מאיתנו, ובין הרצון לגבש עצמיות לבין הצורך בקבלה.
אחת הסיבות שבגללן "האחים סאן" מצליחה לאזן בצורה טובה בין נושאים "רציניים" לטון ההומוריסטי שלה, היא לא רק הכתיבה המוצלחת - אלא גם צוות השחקנים. אומנם יאו היא אולי השם הכי מוכר בקרדיטים, אבל דווקא שם די אנונימי מצליח לבלוט יותר מכולם: ג'סטין צ'יאן, שמגלם את צ'ארלס ומבטא את כל צדדיו השונים, הרכים יותר והרכים פחות, ועושה זאת עם המון כריזמה ולב. גם סאם סונג לי, שמגלם את ברוס, ועד כה בעיקר עשה תפקידי אורח בסדרות שונות, מוכיח יכולות קומיות ודרמטיות ולא מעט קסם אישי. "האחים סאן" בהחלט מסמנת וי על הרבה דברים שהופכים סדרה לכזו שכיף להעביר מולה שמונה שעות, והיא מצליחה להיות גם מבדרת, גם מתוחכמת, גם נוגעת ללב ובעיקר מהנה לצפייה. לצד לא מעט הפקות מקרטעות שיצאו לאחרונה בנטפליקס, עם רמת איכות מדשדשת, זאת לחלוטין פנינה בקטלוג של ענקית הסטרימינג.