למספרות יש מקום של כבוד בתרבות האפרו-אמריקאית. בדומה לכיכר העיר של היוונים, המספרה משמשת מקום מפגש מרכזי לדמויות שונות ומשונות מתוך הקהילה, צעירים וזקנים כאחד, ותופסת את תפקיד לב העיר - מעין צומת מרכזית ודינאמית שמאכלסת אין סוף שיחות שהופכות לריבים שהופכים לעקיצות שהופכות לשיחות מבודחות, וחוזר חלילה. לכן, מפעם לפעם, אפשר למצוא תוכניות טלוויזיה וסרטים שמשתמשים במספרה כלוקיישן שנועד לאפשר דיון רב משתתפים - המפקדה של גיבור העל השחור לוק קייג', המסע המתיש של גיבור אטלנטה פייפר בוי בעונה השניה, או סדרת הסרטים של אייס קיוב המספרה.
סדרת הדוקו החדשה של שחקן הכדורסל הגדול בעולם לברון ג'יימס ו-HBO מנסה לתעד את האווירה המיוחדת של המספרה השחורה. בשיחות סלון, ג'יימס ושותפו העסקי מאבריק קרטר יושבים על הכיסא המלחיץ של הספר ומנהלים שיחה דינאמית עם כמה מחבריהם המפורסמים ביותר מתחומי הספורט והבידור. בפרק הראשון מתארחים, בין היתר, שחקן הפוטבול אודל בקהאם ג'וניור, הראפר סנופ דוג, הקומיקאי ג'רוד קרמייקל וג'ון סטיוארט על תקן הבדרן הלבן הסמלי שזוכה להצצה נדירה לדינמיקה הייחודית של המספרה השחורה. "ג'ון, היית פעם במספרה של שחורים?", שואל אותו קרטר. "אני? רק כדי לגבות שכר דירה". אוקי, קבלו ביטול. סטיוארט שם על תקן היהודי הסמלי.
מיליוני הדולרים שהתקבצו במספרה מנהלים שיחות בנושאי פוליטיקה, תרבות, אקטיביזם, בידור וכל מה שיושב על ליבם - מבט בלתי אמצעי לדיונים שלרוב מתקיימים במקומות כאלה, רק שהפעם בידי אנשים מפורסמים בלבד. על אף שלברון ג'יימס הוא ללא ספק הדמות המרכזית, וכנראה האדם העשיר והחזק בחדר, הוא לא מתפקד על תקן מנחה, אלה כמרכזו של פאנל א-פורמלי חוצה תחומים, עם פוקוס על הקהילה השחורה. מדובר בסוג הסדרות התיעודיות שראוי להגדיר כחשובה, כזו שמספקת הצצה לקהילה מוחלשת, נותנת במה לאקטיביזם חברתי ומנסה להכיר לעולם את סבל האפרו-אמריקאים. Woke בשפת המקומיים. אבל דווקא בחשיבות הזאת - מסתתר אחד מכשליה הגדולים של הסדרה.
שיחות סלון נעה בין תכנית ריאיונות שאיבדה את המנחה שלה לפודקאסט רב משתתפים שלא ברור מדוע הוא מצולם. הלוקיישן הייחודי נשאר ברקע, סמלי לחלוטין, ובאותה המידה השיחה יכלה להתנהל בסלון ביתו של ג'יימס. המאמץ לייצר שיחות בנושאים חברתיים מגיע גם לרגעי הטפה ולעיתים אף לגלוש לקנטרנות מעייפת. למישהו באמת חשוב לשמוע את אודל בקהאם מתלונן על כך שמציקים לו ברחוב לעשות סלפי?
אבל כשהפאנל כן מצליח לגעת ברגעים אמיתיים, הפרק הופך למעניין מאוד. כשקרמייקל נותן את דעתו הכנה מדי והלא כל כך חיובית על איכות הראפ במחזמר הקדוש "המילטון" - הויכוח מקבל זוית. כשכשסנופ דוג מפיל פצצה ש"שחורים מוערכים יותר מחוץ לארה"ב מאשר בתוכה" החדר מתעורר. כשג'יימס מסביר איך הירצחו של הנער השחור טריוון מרטין גרמה לו להפוך לספורטאי שבוחר לדבר על העוולות החברתיות, בניגוד למשל למייקל ג'ורדן, המספרה והצופים יחדיו נסחפים איתו לרגע מרגש באמת. אבל האם זה שווה לראות אותו יושב במספרה עם סינר עליו, כשספר אילם מסדר את זקנו? לא בטוח. וחוץ מזה, רק אלוהים יודע איך הזקן שלו נשאר לא מסודר עד סוף הפרק.
ג'יימס, מתוקף מעמדו הבאמת משמעותי, רוצה להישמע ולתת קול לאחרים. ניכר מכל רגעי הסדרה שמה שמעניין אותו זה להביא מגוון קולות רחב מהקהילה השחורה ולתת להם במה, "במספרה אסור לשקר, כי מישהו יעלה עליך" נאמר בתחילת הפרק. אבל המצלמה היא רק צופה שקט, לא משתתף פעיל. הצופה לא נמצא בתוך השיחה, אלא צופה בה, ונוכחותה מבטלת את האווירה האותנטית, האינטימית-חברתית, של המספרה השחורה. שיחות סלון זה כל מה שהסדרה מצליחה להיות. שיחת סלון בין כמה אנשים ומצלמה. זה מעניין לפרקים, ובשאר הזמן זה סתם קשקושי מספרה.
"שיחות סלון" זמינה לצפייה בסלקום tv, ב-yes VOD, ומשודרת בימי חמישי ב-23:25 ב- yes דוקו וב- STING TV