אמיליה קלארק הופכת את הצפייה ב"נשות המרגלים" לחגיגה

העונה הראשונה של "נשות המרגלים" (או בשמה החמוד יותר PONIES - ראשי תיבות של אנשים שלא מעניינים את שירותי המודיעין) שוחררה במלואה השבוע עם ציפיות מעורבות. מצד אחד, היא מגיע מיוצרים שהיו מעורבים בסדרות כמו "מד מן" האייונית ו"הדיילת" הכיפית, ומצד שני - היא נשענת על קונספט שלא מרגיש בהכרח כמו משהו חדש - שתי נשים מוצאות את עצמן עובדות כמרגלות אמריקאיות ברוסיה של שנות ה-70, עם עלילה שמזכירה את "האמריקנים" אבל סגנון שמזכיר את "הדיילת".

יכול להיות שזה נכון, אבל זה ממש משנה. גם אם היא לא מרגישה כמו סדרה חדשנית, היא פותחת את שנת 2026 בטלוויזיה בצורה יפה עם טוויסטים מרובים והופעה אחת מיוחדת שהופכת את הסדרה לחגיגה: אמיליה קלארק היא בּי (קיצור של ביאטריס), אמריקאית משכילה שמתגוררת במוסקבה עם בעלה שעובד בשגרירות - אבל קצת מעבר לזה - וגורלה נקשר בזה של טוויילה (היילי לו ריצ'רדסון, "הלוטוס הלבן"), כשהבעלים של שתיהן נקלעים לתאונה טרגית שמניעה את העלילה.

טוויילה היא אולי פחות מלומדת, אבל היא מפצה על זה עם המון אומץ וחשיבה מהירה, והשתיים משכנעות את הבוסים של הבעלים שלהן להעסיק אותן במוסקבה כמרגלות. כפי שאפשר לדמיין, זה הולך לגמרי חלק.

ממש כמו "הדיילת" (ובאופן שמזכיר גם את "להרוג את איב"), גם "נשות המרגלים״ דורשת מהקהל להשהות את הציפייה לריאליזם, כי בעוד העלילה מעוגנת לגמרי במציאות היסטורית, ההחלטות שהדמויות עושות נעות בין פזיזות לממש מטומטמות. זה עובד, בעיקר בגלל הכימיה המוצלחת בין השחקניות הראשיות וכל שאר הקאסט, והכריזמה המטורפת של ריצ'רדסון, שנדמה שיש לה כימיה עם כל מי שהיא חולקת איתו מסך.

ובכלל, הליהוק הזה הוא הדובדבן שבקצפת. למרות שנראה שלכל המעורבים היה כיף על הסט, ריצ'רדסון נראית כאילו מישהו ליהק אותה לתפקיד עצמה, ופשוט שחרר אותה לעשות כרצונה על הסט. היא קולנית, היא מצחיקה, היא מבדרת והיא גורמת לכולם סביבה להעלות הילוך - מה שנחמד לראות אחרי קריירה ארוכה של תפקידים שלא אפשרו לה לזהור (להוציא את "הלוטוס הלבן").

הדמות של קלארק היא אולי שקטה ושקולה יותר, אבל היא מביאה בדיוק את האיזון שצריך, עם תפקיד שדרש ממנה לא מעט - כולל לדבר במבטא אמריקאי וללמוד רוסית. המשחק והקשר הרגשי האמין שהשתיים בונות ביניהן הוא בדיוק קמצוץ הלב שהסדרה צריכה כדי להיות מעוגנת במציאות, אבל לא יותר מדי מלודרמטית.

למרות שהעבודה החדשה והמסוכנת מביאה איתה מכשולים ואפילו אסונות, הגברים שסביבן אינם הגורם להם. להפך - הסוכנים שעובדים מעליהן או לצדן מבינים בדיוק מה הן מביאות לשולחן. אולי גם זה לא קו עלילה ריאליסטי בעולם המודיעין הזר של שנות ה-70, אבל זה מאפשר לגיבורות לנהל מערכות יחסים חבריות מוצלחות עם הגברים שמקיפים אותן, ומוסיף לאווירה הכללית של הסדרה, שהיא כמעט נטולת דאגות - אפילו על רקע המלחמה הקרה.