"אל": סדרת הפריקוול של "לא רק בלונדינית" מיותרת לגמרי

לא כל כך כיף לחשוב על זה, אבל חלפו בדיוק 25 שנים מאז שעלה למסך "לא רק בלונדינית": להיט ענק בזמן עלייתו למסך, וסרט מצוטט ומדובר גם בעשורים שלאחר מכן. ההצלחה של הצ'יק פליק הזה, בכיכובה של ריס ווית'רספון, הייתה עד כדי כך גדולה שהוא קיבל גם סרט המשך ("לא רק בלונדינית 2", 2003) וסרט ספין-אוף ("לא רק בלונדיניות", 2009). עכשיו, חצי יובל מאז שהכרנו את אל וודס לראשונה, היקום של "לא רק בלונדינית" ממשיך להתרחב עם "אל" (Elle) - סדרה שמתפקדת כפריקוול לאירועי הסרט, ועוקבת אחר הגיבורה האייקונית בתקופת בית הספר התיכון.

אז מי השחקנית שנכנסה לנעליה הגדולות של ווית'רספון? מתבקש היה לצפות שזו תהיה הבת שלה, אווה פיליפה בת ה-26, שדומה לאמא שלה שתי טיפות מים; מצד שני, אפשר להניח שהמפיקים רצו להימנע מהאשמות בנפוטיזם (מה גם שאווה היא לא ממש שחקנית במקצועה). ווית'רספון עצמה גם היא הייתה מעורבת בהפקת הסדרה של אמזון פריים, והיא התעקשה לערוך אודישן פתוח לכל מועמדת. בסופו של דבר נבחרה לקסי מינטרי האנונימית-יחסית. זה הישג משמעותי, אבל זה לא אומר שהופעת המשחק שלה לא בלתי נסבלת.

אל בגילומה של מינטרי מתגוררת באל-איי והיא נערה אהובה ומקובלת, אבל בפתח הפרק הראשון היא מקבלת בשורה מרה: בעקבות הסתבכות מקצועית של אביה (טום אברט סקוט, "מה שאת עושה לי") המשפחה נאלצת להעתיק את מגוריה לסיאטל. כדי לנחם את אל ההרוסה, הוריה מאמצים עבורה חבר חדש - הכלב ברוזר (אותו כלב שהפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם "לא רק בלונדינית"). אבל זה לא הופך את ההסתגלות של אל לפשוטה יותר. שלא כמו אל-איי השמשית, סיאטל גשומה ואפרורית, וכשאל מגיעה לבית הספר החדש היא מגלה שחבריה לספסל הלימודים שיפוטיים, עוקצניים, ולובשים אך ורק חולצות פלנל משובצות. על הרקע האפור הזה, אל - הוורודה והקופצנית - נראית זרה ומוזרה.

ובכל זאת, היא מצליחה לייצר כמה קשרים משמעותיים בבית הספר: היא מוצאת נחמה אצל המזכירה דונה (איימי פיץ), היא מוצאת חברות מפתיעה עם ליז הביישנית (גבריאל פוליקנו) ומשתפת פעולה עם דסטין לוחם הצדק (זאק לוקר), שנחוש להוציא לאור את מעילת הכספים של מנהל בית הספר. במקביל, אל מתחבבת על אחת הנערות המקובלות, שאנון (דניאל צ'אנד), אבל למרבה הצער, החברה הכי טובה שלה היא קימברלי (צ'נדלר קיני), שלא סובלת את אל. ועוד סיבוך: התאהבות הדדית מתפתחת בין אל לבין מיילס הנאה (ג'ייקוב מוסקוביץ'), האקס של שאנון. אל נקרעת בין משיכתה אליו לנאמנותה לחברתה הטובה (ובכל זאת, לא קשה לנחש מי מהם נמצא בראש סדר העדיפויות). נקודת האור ב"אל" היא אמא של אל (ג'ון דיאן רפאל, "גרייס ופרנקי"), היחידה שמצדיקה את הכנסתה של הסדרה לקטגוריה של קומדיה. בהזדמנות זו, ראוי לציין שגם ג'יימס ואן דר ביק ("דוסון קריק") משחק כאן בתפקיד משני, ומדובר בתפקיד האחרון שצילם לפני מותו בפברואר האחרון.

העלילה של "אל" היא עלילתה של כל סדרת נוער טיפוסית, אם כי הדמויות שלה לא מעניינות במיוחד, ורומנטיזציה של שבירת הגירל-קוד היא כבר לא אלמנט רצוי בקומדיה הרומנטית של שנת 2026. וכן, "אל" אולי הייתה יכולה להיות מהנה אם המשקל של "לא רק בלונדינית" לא היה יושב לה על הכתפיים. אבל הוא יושב. ההשוואה מן הסתם לא עושה לה טוב, וגם לא המסרים הפוליטיים המפוקפקים שמשתמעים ממנה (והתזמון שבו הם משתמעים). נגיד את זה ככה: אל היא בחורה לבנה ועשירה, לא רפובליקנית מוצהרת אבל בהחלט מקודדת כ-MAGA מבחינה אסתטית, והיא מוצגת על ידי הסדרה כבחורה קסומה. היא מגיעה לסיאטל, שנחשבת עיר פרוגרסיבית וליברלית במיוחד, והתלמידים בבית הספר שלה מקודדים כדמוקרטים: הם מתלבשים בביגוד אלטרנטיבי ומחזיקים במודעות פוליטית וחברתית, רבים מהם אינם לבנים; ככלל, הם מוצגים על ידי הסדרה כמרירים ולא נעימים. אל מגיעה אליהם כמו מושיעה, היא השמש בעיר הגשומה שלהם, ואומנם גם היא משתנה בהשפעתם - אבל לא פחות מזה, הם משתנים (הופכים טובים יותר) בהשפעתה. האם אפשר לצפות ב"אל" גם בלי להרגיש ברובד הפוליטי? כן, אבל הקריאה האידאולוגית חשובה, בימינו אנו ובכלל.

בשנים האחרונות, ועל טהרת הנוסטלגיה, נעשו לא מעט ניסיונות להחיות את הלהיטים משנות האלפיים המוקדמות - החל מ"שישי הפוך יותר", דרך "מכושפת 2" ועד ל"השטן לובשת פראדה 2". אף אחד מהם לא הצליח אפילו לגרד את הרמה של סרטי המקור, ו"אל" לא יוצאת דופן. אבל ההבדל בין שלושת הסרטים האלה ל"אל" הוא משמעותי - כי הם סרטים, ומוטב היה אם גם "אל" הייתה מתרחשת במדיום הקולנועי. הרי אנחנו לא באמת צריכים פריקוול של "לא רק בלונדינית", אז בטח שאנחנו לא צריכים שמונה פרקים ממנו. אבל הבדל נוסף בין "אל" לשלל החידושים משמעותי אפילו יותר: בהם יש עוד איזשהו ערך - הקאמבק של הכוכבים המקוריים, שמהווים סיבה טובה מספיק לצפות בחידוש שלו. "אל", כסדרה שהיא פריקוול ולא סיקוול, חסרה את הפקטור הזה, מה גם שאל בגילומה של מינטרי חסרה את הקסם האישי שהיה לאל בגילומה של ווית'רספון. אולי זו השחקנית ואולי זה עיצובה המחודש של הדמות (כנראה שגם וגם); ככה או ככה, הגיבורה של "אל" מתקשה לעורר חיבה, ויותר מהכל, היא פשוט מעצבנת. בסופו של דבר, "אל" לא מחזיקה את המהות של "לא רק בלונדינית", ומהסיבה הזו היא מיותרת לגמרי.