הסאגה של ג'ון וויק מסרבת למות יחד איתו (או שמא?) על מדרגות בזיליקת "הלב הקדוש" בפריז. מה שהתחיל כמסע נקם דבילי עקוב מדם ודל בעלילה של מתנקש בדימוס שהרגו לו את הכלב, הפך לסדרת סרטים שוברת קופות, שגרפה למעלה ממיליארד דולרים ירקרקים. ההצלחה של סרטי "ג'ון וויק" טמונה בכוריאוגרפיית האקשן המרהיבה שלהם, ובעיקר ביכולותיו הבלתי נדלות של קיאנו ריבס לגלם מתנקש מוגבל מבחינה תחבירית - אך מוכשר בלחימה בעזרת עיפרון. ואם ארבעה סרטים, שתכלס כולם יחד הם סרט אחד ארוך, לא הספיקו לכם: תגידו יפה שלום למיני-סדרת הפריקוול שאף אחד לא ביקש, "הקונטיננטל" ("The Continental"), שמנסה, משום מה, לשחזר את סוד קסמו של ג'ון וויק.
השם עלול להטעות. נדמה תחילה כי הסדרה בת שלושת הפרקים בני השעה וחצי כל אחד - שעלו במקור בשירות הסטרימינג האמריקאי פיקוק, וזמינים עכשיו כשלושה סרטים בשירות ה-VOD של HOT - היא סדרת אנתולוגיה לאירועים שהתרחשו בעבר בסניף הניו יורקי של בית המלון, שהוא בעצם קרן המזבח של הרוצחים הקשוחים בעולם. היא מספרת את סיפור עלייתו לגדולה של ווינסטון סקוט, שלימים יהפוך למנהל של בית המלון השנוי במחלוקת. לאחר שאחיו פרנקי גנב פריט יקר ערך השייך לקורמק או'קונור (מל גיבסון), מנהלו של הקונטיננטל, ווינסטון סקוט (קולין וודל) נחטף על ידו לניו יורק ומתבקש להסגיר את אחיו הסורר. השתלשלות האירועים, שכוללים אוסף אקלקטי של דמויות מייצגות בניו יורק של שנות ה-70, מובילה את ווינסטון למלחמת חורמה של "כולם על כולם" וכזו שתוצאותיה כבר ידועות לכל מי שצפה בסרטי ג'ון וויק.
ופה נעוצה אחת הבעיות של "הקונטיננטל" - התוצאות הצפויות מראש מסרסות כל סיכון אפשרי, במיוחד עבור הדמות הראשית. החוכמה הגדולה היא לנסות להביא אותה באיזו הברקה, אבל זה לא קורה. אם אתם נמנים על חובבי ווינסטון (הדמות, לא הסיגריות), סביר להניח שתמצאו הנאה מסוימת במהלך 270 הדקות המצטברות של הסדרה. אך קחו בחשבון שקולין וודל לא ניחן בקסם אפוף הוויסקי והסיגרים של איאן מקשיין, וגם הדמויות סביבו לא מעוררות עניין מיוחד. הניסיון לדחוס עלילות משנה של דמויות שלאיש לא אכפת מהן לתוך החלל הריק בעולמו של ג'ון וויק, שנעדר כאמור עלילה הגיונית, קוהרנטית או זכירה, לא ממש צולח. הדמויות הנשיות אומנם מקבלות כאן הרבה יותר מקום והרבה יותר טקסטים מאשר בארבעת הסרטים גם יחד, אבל חרף כמות הזמן שניתנה להן, הן לא מתפתחות בצורה מספקת, ומצטרפות לקשת רחבה של דמויות אנמיות - שכוללות גם את מל גיבסון בהופעה חלשה ומגוחכת כנבל קומיקס גנרי, שנוהם ורוטן יותר מאשר מדבר דברים הגיוניים.
כצפוי, "הקונטיננטל" מלאה ברפרנסים לסרטי ג'ון וויק, הן ברמת הקאצ'פרייזים ("אני צריך רובים. הרבה רובים") והן ברמת כוריאוגרפיית הקרבות העקובים מדם וחלקי המוח שמתפזרים לכל עבר. אך בניגוד לסרטים, ניכר שמישהו אשכרה ישב כמה שעות טובות על עכוזו והשקיע בכתיבת דיאלוגים (!), או לפחות ניסה. הפעם בחרו היוצרים להכניס יותר קטעי קישור בין הקרבות, שגם הם עשויים להיות בלתי מספקים לפרקים לצד בילד-אפ מעייף שחלקים נכבדים ממנו היו יכולים לנוח בכיף על רצפת חדר העריכה. אך גם אם לא מדובר בתסריט מושחז שיהיה חלק מסילבוס קורס כתיבת סדרות, יש לציין זאת לחיוב. שיאה של האלימות הגרפית מתבטא בקרב האחרון על הקונטיננטל: שם מתגבשים כל האלמנטים שמייחדים את סרטי ג'ון וויק לכדי סיקוונס קצת מהנה, קצת מותח ואפילו קצת מצחיק. בין ראש מתפצפץ פה למאצ'טה קטלנית שם, תהנו מפסקול סבנטיז משובח, כולל נעימת ה"פופקורן" האהובה.
בסופו של דבר, נשאלת השאלה: למה היינו צריכים לקבל את כל האירועים האלה בשלושה פרקים נמרחים, ארוכים ומתישים? אפשר היה לסכם את כל הטררם הזה בסרט אחד והתוצאה הייתה מהודקת ומהוקצעת הרבה יותר. סביר להניח כי "הקונטיננטל" תיקבר אי שם בקטגוריות השוממות ב-VOD כסדרה השמורה, וגם זה לא בטוח, למעריצי ג'ון וויק בלבד. בינתיים הם יאלצו להסתפק בה, לפחות עד שהבאבה יאגה ישוב לפוצץ ראשים.