בעשור האחרון נחשפנו להמון קומדיות שהתבססו על הומור מבוכה - ז'אנר שנהיה אופנתי מהר מאוד, וקפץ את הכריש תוך כדי גירודי פנים עצבניים לא הרבה זמן אחר כך. במקרים הגרועים, מדובר בקומדיה שלא מאפשרת לך להסתכל על המסך יותר מחמש דקות, והתגובה העיקרית אליה היא "אלוהים ישמור, מה האנשים האלה עושים". במקרים הטובים והנדירים יותר, התגובה היא תמיד יותר אישית, משהו בסגנון של "שיט, ככה גם אני נראה? וכולם ידעו את זה כל הזמן? כמה זמן אני כבר ככה?".
הסדרה מייקל שעולה לבינג' ביום שבת (ולאחר מכן בימי חמישי) בתיאום מדהים עם ארוחות החג המשפחתיות, שייכת, תודה לאל, לסוג השני. זה לא מובן מאליו בהתחשב במסע הארוך מאוד שהיצירה הזו עברה כדי להגיע לטלוויזיה. פרוייקט הפרינג' של אבי דנגור, שנוצר בשיתוף עם האנסמבל של איתי ויזר, מויש גולדנברג, הילה גולדנברג, מיטל רז, נטליה פרוסט ונדב הולנדר (שגם יצר את המוזיקה לסדרה), הפך להצגת קאלט שרצה כבר יותר מעשור והצליחה לאסוף לאנסמבל (ולהמשך הסדרה) גם את אסי כהן. פרויקטים כאלה מתקשים מאוד לעבור לשלב הבא, גם בגלל הפער בין תיאטרון פרינג' לסדרה טלוויזיונית, אבל לא רק. אחרי כל כך הרבה זמן על הבמות, ההצגה מתחילה לקבל צורה קבועה, הקהל בא עם מערכת ציפיות מסוימת והצוות צריך איכשהו לנווט בין המוצר המוגמר לזה שעוד ביצירה, בתקווה לא ליצור בן-כלאיים מוזר.
למרבה המזל, מייקל עוברת את מבחן האדפטציה בצורה לא מובנת מאליה. "תיאטרון מצולם" יכול להפוך בקלות לקשקשת אינסופית ובלתי ניתנת לצפייה, ולשורת דיאלוגים שבמקרה מתרחשים מול מצלמה ולא מול קהל. הבימוי של איתי ויזר ומויש גולדברג מצליח להפוך את האיטיות והסטטיות לאינטימיות, כשהסדרה מתרחשת ממילא בחללים קטנים, גם בסצנות (הלא רבות) שמתרחשות בחוץ. ההצגה המקורית הצליחה ליצור עולם שלם על במה, כך שהבסיס כבר היה שם אבל המשימה העיקרית הייתה בעיקר לא לפשל איתו.
אבל האתגר (וההישג) הכי גדול של הסדרה הוא סוג ההומור שלה, שנעלם כמעט לגמרי מהפריים טיים בישראל: הומור יהודי. זוכרים? הומור שמתרכז בנטל החיים של אנשים קטנים, בסאבטקסט שצורח לשמיים, בציניות איומה כלפי כל דבר טוב וביכולת למצוא הומור גם בסיטואציות הכי נוראיות. הומור של חנוך לוין או מל ברוקס. אשכנזי, בקיצור. אבל לא אשכנזי-פלמ"חניקי עם קריצה ונשק ביד והערה סקסיסטית על הדרך, אלא אשכנזי של פעם, של אירופה. מייקל מצליחה להזכיר לצופים שאחרי שנים של הומור עדות, בדיחות על דתיים וחילונים וסצנות שתמיד מתרחשות בארוחת חג, בדרך כלל עם איזה בן חייל ברקע, יש אוצר בלתי נדלה של הומור שייחודי לתרבות היהודית של לפני מדינת ישראל. ואם יש לך אפשרות לקחת ממנו ואתה בוחר שלא לעשות את זה, אתה נשאר עם אבחנות שטחיות ומשמימות על ההבדל קרביים לג'ובניקים, ועם תובנות לא מקוריות כמו "מזרחים מבשלים טעים אשכנזים מבשלים מגעיל".
חוץ מזה, ולמרות שכל חברי משפחת ברוש נראים גלותיים להפליא, הסדרה עוסקת בסופו של דבר בנושא הכי ישראלי שיש: שכול. רבקה ברוש (הילה גולדנברג הנהדרת בתפקיד אמא שלי) היא אם ששכלה את בנה בן ה-14 לפני כשבע שנים ומאז לא המשיכה הלאה, וגם לא נתנה לאף אחד אחר להמשיך הלאה. לא לאחיה דובי שמנהל איתה מערכת יחסים של זוג נשוי, לא לבת יסמיניש שנאלצת לגור בחדר שהיה של מייקל ולא לשנות בו כלום, ולא לכל מי שמאיים על הגביע הקדוש של האבל הפרטי שלה: טקס האזכרה השנתי של מייקל (שעליו מבוססת ההצגה). הדרך האנושית והכל כך כל כך קטנונית שבה המשפחה פורטת את האבל שלה לריבים יומיומיים, משחקי כוח ו"ריגשי" היא, למרבה הצער - והצחוק - שיא הישראליות.
מייקל זמינה לצפייה ב-STING TV ומשודרת מדי חמישי ב-22:00 ב-yes COMEDY