כבר בפרק הראשון של "בנות", הכריזה על עצמה היוצרת והכוכבת לינה דנהאם כ"קולו של דור" עם מידה בריאה של אירוניה, בניגוד ל"קולו של הדור" הפומפוזי. ממרומו של סיכום העשור אפשר בהחלט לומר שהיא הייתה קולו של דור, דור שלם של פתיתי שלג ייחודיים שמפחדים כמוה מ-ה' הידיעה. "בנות" הייתה ה-סדרה של המיליניאלים, למרות ואולי בגלל שהיא הייתה כל כך מקומית (גם אם במקום אליו כל ההיפסטרים נושאים את עיניהם) ואישית לחלוטין, עם דמויות שכאילו יצאו מיומנה האישי של דנהאם. אבל למרות מעמדה הבכיר בייצוג מיליניאלים, "בנות" לא הייתה הסדרה הכי חשובה או משפיעה של העשור (היא לא), אלא הסדרה הכי טובה, מופת חד פעמי של כתיבה קומית-דרמטית.
תגידו מה שתגידו על דנהאם - מעצבנת, בכיינית ומפונקת, יצאה לנו מכל החורים - כל המניירות המרגיזות בעולם לא יאפילו על כישרונה האדיר כתסריטאית. עם כל ההתקדמות הויזואלית שעברה הטלוויזיה בשני העשורים האחרונים, היא הייתה ונותרה אמנות שמבוססת על כתיבה, ובכתיבת תסריט לדנהאם אין כמעט מתחרים. הדיאלוגים היו שנונים ומצוטטים אבל גם אמיתיים, הסיטואציות היו מפתיעות ומעניינות אבל גם הכי קטנות (שלא לומר קטנוניות) ונטולות מטרה. היא הייתה מצחיקה וצינית וגם רגישה ואותנטית. דנהאם עיצבה את הדמויות שלה בכנות כמעט מיזנטרופית וכל אחת מהן הייתה בלתי נסבלת בדרכה. כן, הבנות של "בנות" עוצבו בצורה שגובלת בקלישאה, אבל רק בגלל שאנשים נוטים להיות הקלישאות של עצמם.
לאורך כל עונותיה, הדמויות שלה היו עסוקות בהתפתחות אישית בלתי נגמרת, וממש עד רגע לפני הסוף נראה היה שהן לא התפתחו במילימטר. הן היו עסוקות בחבטה אובססיבית של ראשן בקיר הבלתי שביר של האישיות שלהן. ג'סה שחיפשה יציבות ובית, שהתרחקה מאנשים כדי לא לפגוע בהם, הותירה שדות חרוכים מאחוריה בכל צעד שפסעה. מארני, שבכל פעם מחדש התפכחה מפנטזיה ילדותית אחת רק כדי לשקוע באחרת. ומעל כולן ניצבה האנה, הדמות הטלוויזיונית הטובה בעשור האחרון, אישה שהיא סך כל הפגמים שלה ובדיוק בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים אותה.
את המראה הקשה ביותר דנהאם שמרה לעצמה, היא לקחה את כל הפחדים, הנוירוזות וההפרעות הנפשיות שלה והפכה אותן לבדיחה אכזרית. היא בנתה לעצמה דמות שהיא כישלון בכל מובן שהוא, חברה גרועה, בת זוג תלותית ואנוכית, כותבת שלא מסוגלת לכתוב ועסוקה רק בחלומות על הצלחה. היא הייתה קנאית, עצלנית, מתמסכנת ובעיקר שמה לעצמה רגל כל צעד וחצי. אנחנו הצופים הפכנו בעצמנו לאותה חברה שכבר לא יכולה לסבול את מעגל הבכיינות וההרס העצמי שהאנה מתעקשת להיתקע בו (מישהו אמר שושנה?), אבל לא יכולנו או רצינו להתנתק. ראינו אותה מתנגשת בזנב של עצמה שוב ושוב כמו גור כלבלבים נלהב ורצינו רק לחבק אותה, להחזיר את העולם למקום ברור ומסודר יותר, כשנישואים היו נישואים וקריירה הייתה קריירה. אבל העולם לא יחזור להיות מסודר, אולי מעולם לא היה. אלה לא היו השנים היפות בחייהן של הבנות של "בנות", אלא השנים שבהן הן ניסו להבין איך לחיות. זאת הייתה תקופה מוזרה עם חבורה של אנשים מוזרים, וזה לא היה יכול לקרות בשום דרך אחרת.