איפה: כאן 11
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה ב-3 פרקים
המלצת tvbee: מדובר בהתמכרות החדשה שלכם

אחת מהפינות החמות ביותר בלב הפח החלוד שלי שמורה ל"זהות בדויה", סדרה מופרכת ומופלאה על קורותיה של מרגלת צעירה בשם סידני בריסטו, שמגלה יום אחד כי היא בעצם עובדת בשירותו של ארגון ביון שחותר תחת ה-CIA, ויוצאת למסע רב יבשתי לטיהור שמה, הריסת הארגון שהוליך אותה שולל ו… לא זוכר בדיוק, אבל משהו עם חיי נצח. "זהות בדויה" אמנם נעשתה ווירדית לקראת סופה, אבל בעונותיה הראשונות היו בה רעננות, שאפתנות ותנופה שלא רואים בהרבה סדרות, והיא ליוותה בכל פרק את סידני במשימת ריגול חדשה, בדרך כלל בעיר ציורית מחוץ לגבולות ארה"ב ובדרך כלל תוך שימוש בתחפושת מפוארת. ואחרי שנים ארוכות בהן ערגתי לסדרה שתשחזר את ההתרגשות הילדותית כמעט שבצפייה ב"זהות בדויה" הגיעה "טהרן" ואמרה " - עליי".

ההפקה החדשה של כאן 11 מגוללת סיפור רחב יריעה ובכל זאת דיסקרטי לחלוטין על משימה בעורף האויב, ועל כל האופנים היצירתיים שהיא יכולה להשתבש בהם, ומסופרת בו זמנית מאיראן ומישראל, עם חלוקת קשב שוויונית להפתיע בין כוחות המוסד בחמ"ל הישראלי, המרגלת הטרייה תמר שנתקעת בסיטואציה מסובכת ומסוכנת בטהרן, וקצין הביטחון האיראני שמבין אט-אט את גודלה של פרשת הריגול שמקיפה אותו. וכמו ב"זהות בדויה" ו"הומלנד" מעבר לים, וכמו "תא גורדין" ו"כפולים" הישראליות, "טהרן" מתמקדת הן בצדדים המפתים של עולם הריגול, וכוללת סצנות מותחות בהן שעון סופר לאחור בזמן שתמר, האקרית בהכשרתה, מנסה לפצח קודים למערכת החשמל של מתקני גרעין, אבל גם סצנות אנושיות, איטיות ומשעשעות יותר שעוקבות אחרי צמד ישראלים שנתקעים במדינת אויב בדרכם להודו. הנדיבות הסיפורית הזו היא אחת מהמעלות המרכזיות של "טהרן", שהפרקים שלה אינם קצרים בהכרח, אבל סופר-סוחפים, קצביים ומנומקים.

וגם סצנות פחות מוצלחות - כמו, נאמר, כל דבר שקורה בבונקר הישראלי, שכל הדיאלוגים בו נמסרים בפאתוס שלא היה מבייש הפקת סיום של מגמת תאטרון - נראות איכשהו חינניות ומרעננות יותר כיוון שהן מספקות איזו הפסקה משטף האירועים שפוקדים את שני גיבורי הסדרה, תמר (ניב סולטן) ופאראז (שון טאוב) - היא צעירה אמביציוזית שתקועה במדינה עוינת ומוכנה לעשות כמעט הכל כדי לשרוד ולשוב הביתה, והוא קצין במשמרות המהפכה, שתקוע ב… וול, מדינה שקצת עוינת אותו ואת דעותיו הליברליות, וגם הוא יעשה הכל בשביל לשרוד ולהציל את משפחתו.

הזכרנו קודם את מעלותיה של "טהרן", ורשימת המעלות הנ"ל לא תהיה שלמה בלי ציונים לשבח להופעות של סולטן וטאוב. אם היינו בארצות הברית, ניב סולטן היתה מקבלת העלאה רצינית, מועדמות לפרס אמי וחוזה לסרט ביקום הקולנועי של מארוול אחרי התפקיד שלה בסדרה. תמר היא אולר שוויצרי בצורת אדם עם כישורים מובהקים ללמידת שפות, יכולות האקינג עילאיות ואיפור עיניים שאפשר רק לקנא בו (וברצינות, כיוון שחלקים רבים בהופעה של סולטן דורשים ממנה להיטמע בקהל האיראני באמצעות לבוש מוסלמי מסורתי, היא משחקת לא מעט באמצעות עיניה בלבד, ועושה זאת באמינוּת ראויה לציון), אבל היא גם אישה אמיתית עם לבטים, מחשבות וחרטות, שלא תמיד עושה את מה שמצופה ממנו.

פאראז מהווה לה תמונת מראה טובה ומדויקת: היא מנסה לחבל במערכת, והוא מנסה לתקן אותה. היא פועלת בחשאי, בחושך, בחדרי שרתים מבודדים ועלובים, והוא מנווט בין הדיוטי לפרי למשרדים מפוארים של בכירים במשמרות המהפכה, ומבטיח להם שהכל יהיה בסדר למרות שברור לו שלפני ה"בסדר" הזה, יהיה הרבה מאוד בלאגן. טאוב יוצק לדמות של פאראז המון אמפתיה, והתסריטאים גם הם פינקו אותו בעלילה שמכריחה ישראלים להתעמת עם אמת לא קלה לעיכול. אנחנו רגילים אמנם לחשוב על איראן כאיזו יחידה אחת אטומה של רשע, אבל גם היחידה הזו מורכבת ממיליוני אנשים, ולאנשים האלה יש סיפורי חיים שלמים שלא תואמים בהכרח את הסטריאוטיפים המערביים על איראן. וההתעקשות הזו על האנשת האיראנים היא המעלה השלישית של "טהרן" (ולא האחרונה), שבידיים הלא נכונות היתה הופכת בקלות לסדרה תעמולתית הרבה יותר.

זה לא אומר ש"טהרן" מושלמת. יש בה עדיין הרבה מאוד נאיביות, והיא משתמשת לא מעט במוסכמות טלוויזיוניות מיושנות כמו מונולוגים עמוסי מידע ולא לגמרי ריאליסטיים או כותרות גרפיות שמסבירות לצופה איפה נמצאים האנשים שהוא רואה כרגע. וציינו גם את הסצנות בחמ"ל הישראלי, שכמו קיבלו הוראות בימוי נפרדות לחלוטין ונראות כאילו נלקחו מפרק גנוז של "חדר מלחמה" הנשכחת. ובכל זאת, במתמטיקה הקרה של הדברים, "טהרן" היא באופן חד משמעי סדרה טובה שראויה לזמן שלכם ולתשומת הלב שלכם, למרות המיקום הלא מובן מאליו בשלט. היא כל כך מקצועית ומדויקת שלרגע לא תרגישו שהיא מעליבה אתכם, אבל היא גם מספיק דרמטית, עוצמתית ומופרכת בשביל שתרצו לחזור אליה לפרקים נוספים. ואם לשאול מניב סולטן את אחד הטריקים שלה, נאמר שפשוט אי אפשר להוריד מ"טהרן" את העיניים.