עונה רביעית ל"GLOW", למרבה הצער, כבר לא תהיה. כשעיינו בפרטים היבשים שפורסמו לפני עלייתה למסך של "שאגה", הסדרה החדשה של אפל TV פלוס, התלהבנו והנחנו שהיא תהיה הדבר הכי קרוב ל"GLOW" שנוכל לקבל – הנחה מתבקשת שכן שתי הסדרות חולקות כמה מאפיינים בולטים: קודם כל, שתיהן מגיעות מבית היוצר של ליז פלאהיב וקרלי מנש; שנית, בשתיהן מככבות אליסון ברי ובטי גילפין המצוינות (וגם כריס לואל, ששיחק תפקיד ראשי ב"GLOW", מופיע ב"שאגה"); ולסיום, שתיהן שואפות לרדת לעומקה של החוויה הנשית בעולם, על גרסותיה וצורותיה השונות.
אבל לאורך הצפייה, מתחוור ההבדל המהותי בין השתיים: בעוד "GLOW" הצליחה להגשים את השאיפה המדוברת, ההבטחות של "שאגה" לא מתממשות, או לפחות לא מספיק. "'שאגה' מציעה דיוקן מלא תובנות, נוקב ולפעמים מצחיק של מה זה אומר להיות אישה בימינו", כך נכתב על הסדרה באתר של אפל TV פלוס, כשהדגש הושם על כך שהסדרה עתידה לספר את החוויה הנשית בדרכים מפתיעות ומקוריות. הדרכים המפתיעות והמקוריות אכן נסללו, אבל ברוב פרקי הסדרה – הן לא ממש מובילות לשום מקום. במילים אחרות: אף פעם לא ראינו סדרה כמו "שאגה", אבל זו לא מחמאה.
"שאגה" היא סדרת אנתולוגיה בת שמונה פרקים, והיא מבוססת על אסופת הסיפורים הקצרים של ססליה אהרן מ-2018. כל פרק עוקב אחר סיפורה של אישה אחרת ואחר ההתמודדות של זו עם הדילמות שלה - שלרוב מתקשרות גם לסוגיות נשיות רחבות יותר של תפקידים מגדריים, זהות אתנית או אימהות. ה"טוויסט" הוא באופן בו פורשת הסדרה את הסיפורים האלה: בכל אחד מהפרקים (מלבד האחרון, שהקשר שלו לשאר הסדרה לא ברור) משלבת "שאגה" ריאליזם קסום – מה שקורה כשאלמנטים מאגיים מופיעים בסביבה טבעית.
ברי, למשל, מגלמת את רבקה, שנרצחת בצורה מזעזעת וחוזרת לזירת הפשע בתור רוח רפאים בלתי נראית: היא נאלצת להקשיב לסקסיזם שנוטף מפיהם של הבלשים שחוקרים את מותה ולבסוף מפענחת את הרצח בעצמה. גילפין, לעומת זאת, מגלמת את אמיליה, דוגמנית מיוסרת שנישאה לגבר עשיר מאוד שמעוניין להציג אותה לראווה (מה שנקרא trophy wife): על כן, הוא בונה מדף ענק בסלון אחוזתו ומבקש ממנה להעביר עליו את זמנה מדי יום, על מנת שיוכל להתבונן בה בשעות העבודה או להתרברב בה מול אורחיו. אחרי שנים, נשבר לה. היא קופצת מהמדף ויוצאת במחולות אל העולם האמיתי, ומגלה שהוא עשוי להתאכזר אליה לפעמים.
לצד ברי וגילפין, מככבות בסדרה עוד כמה שחקניות מוכרות. ניקול קידמן, למשל, מגלמת את רובין, שאביה הלך לעולמו ואמה חולת דמנציה: מהפחד שהיא היחידה שנשארה שתזכור את חוויות הילדות שלה, היא מתמכרת לאכילת תמונות מאלבומים משפחתיים, אקט שמאפשר לה לחזור לרגע בו צולמה התמונה הנאכלת; איסה ריי מככבת גם היא ב"שאגה" ומגלמת את וונדה, שספר הזכרונות שלה על חייה כנערה וכאישה שחורה עתיד להפוך לסרט בהפקת אולפן נחשב: היא מתרגשת מההזדמנות, אבל היא מרגישה זרה ותלושה בלוס אנג'לס ומזדעזעת מגזענותם המובלעת של המפיקים. עד כדי כך, שהיא ממש נעלמת בנוכחותם של אנשים לבנים – כלומר, היא ממש הופכת לבלתי נראית מולם.
מבחינה ויזואלית, "שאגה" יפהפייה; היא מצולמת ומעוצבת בקפדנות מבהילה (מהבחינה הזו, הקטע בו אמיליה מנסה לקפוץ מהמדף מתקרב לשלמות). השחקניות כמעט כולן עושות עבודה נהדרת, והנושאים שבהם עוסקת הסדרה דרך חייהן האישיים של הגיבורות הם כולם נושאים ששווה לדבר עליהם, גם אם כבר דוברו בצורה כזו או אחרת בעבר. אבל הריאליזם הקסום, שמייחד את הסדרה ומבליט אותה בנוף הטלוויזיוני, הוא גם זה שתוקע אותה במקום. בבודדים מהפרקים - הפרק של גילפין והפרק של ריי - הניסיון של "שאגה" להשתמש באלמנטים מופרכים כדי לתאר בעיות אמיתיות נוחל הצלחה מסוימת (אלה הפרקים בהם הסמליות חכמה, משרתת את העלילה ומיטיבה עמה). אבל הסמליות בשאר הפרקים עקומה ולא מספקת. אותם פרקים לא מצליחים לתעל את הגימיק שלהם לכדי אמירות משמעותיות וחדשניות, או לחילופין – הם משתמשים בגימיק מסוים מבלי להצדיק את השימוש בו.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הפרק החמישי של הסדרה, וככל הנראה המדובר ביותר מביניהם, שעוקב אחר אליסה (מריט ויבר) – בחורה בשנות השלושים לחייה שמיואשת מחיי האהבה הכושלים שלה וממבחר הבחורים הדל והעלוב באפליקציות ההיכרויות. מדי יום היא מגיעה לפארק כדי לשוחח בטלפון עם אחותה האגוצנטרית, ללמוד למבחן ולהתבונן בברווזים שבאגם. יום אחד, אחד הברווזים – לארי שמו - ניגש לשוחח עמה ובין השניים נוצרת כימיה מיידית. אליסה לוקחת את הברווז לביתה ומבינה שהוא היחיד בעולם שרואה אותה באמת; החיבור המהיר מתפתח למערכת יחסים סוערת ומסעירה (שכוללת גם סצנת סקס אחת בלתי נשכחת, ועליה נדבר בהמשך), אבל לאורכה של התקופה מגלה אליסה גם את הצדדים המכוערים של לארי, גבר מתעלל (או, ברווז מתעלל) פר אקלנס שהתנהגותו אליה היא ההגדרה המילונית לגזלייטינג.
אז "שאגה" בחרה להקדיש 35 דקות כדי לספר את סיפורה של אישה שנכנסת למערכת יחסים רעילה עם ברווז - משפט שלא האמנו שאי פעם נקליד - וברור שמדובר בבחירה מוזרה מאוד, באופן ראוותני אפילו. עד עכשיו, לא הבנו מה התירוץ לקיומו של הסיפור הזה בעולם, למה לארי איננו פשוט אדם אמיתי, ואם כבר הוא חיה – אז למה הוא צריך להיות ברווז, מכל החיות. שיהיה ברור: אנחנו לא שמרנים וגם לא פחדנים, לא כיסינו את העיניים וצווחנו במהלך אותה סצנת סקס שנויה במחלוקת, שלמען האמת הייתה יותר אסתטית מאשר בוטה. אבל כן נגיד שצריך סיבה מאוד טובה כדי להציג על מסך הטלוויזיה סצנת סקס של אישה וברווז, ו"שאגה" רחוקה מלספק אותה.
כשניגשנו ל"שאגה" ציפינו לקבל סיפורים מרגשים, ספציפיים ואוניברסליים כאחד, על נשיות – והתבדינו. שני הפרקים היותר מוצלחים שלה לא מפצים על השאר, שלא נוברים בחוויה הנשית באת חפירה אלא מגרדים אותה עם קיסם. ויש לה גם בעיית אחידות: לעיתים, מצאנו את עצמנו מתקשים להבין מדוע כל הסרטים הקצרים האלה אוגדו תחת המטרייה של סדרה אחת, (או, למשל, מדוע אותה סדרה נקראת "שאגה"). מצאנו את עצמנו מתוסכלים מסמליות עייפה ומובנת מאליה או מסמליות ביזארית ונטולת משמעות אמיתית. בסוף, "שאגה" היא בעיקר סדרה משונה מאוד שלא מותירה חותם רגשי עמוק יותר מאשר תמיהה וזעזוע קל.