למרות שהוא זכה לעיבודים רבים, בכל פעם שמישהו לוקח יצירה של פיליפ ק. דיק ומעביר אותה מהדף למסך, צריך לכל הפחות להתפעל מהתעוזה. מצד אחד, כותב המדע הבדיוני המוערך (ובצדק) כתב בצורה מאוד מוחשית וויזואלית. היצירות שלו מתארות עולמות רחוקים גיאוגרפית או על ציר הזמן, שמצליחים להרגיש קרובים בו זמנית. קל להזדהות עם העיסוק שלו בזהות, בשאלה על מה הופך אותנו לאנושיים, דרך הדיון בחמלה או היעדרה בעולמות שמלאים בפחדים ובפרנויה לגיטימית, כזו שבה הגיבור מגלה שמישהו אכן עוקב אחריו.
מצד שני, השאלות הקיומיות שדיק מעלה, ככותב שהיה תחת ההשפעה של הזיות וחומרים נרקוטיים, יכולות להוביל את הקורא או הצופה לדרך חתחתים תודעתית. או בקיצור - חלק מהתכנים שלו מורכבים ומאתגרים לקריאה. בחלקם הגיבורים שלו מסכנים לא רק את החיים, אלא גם את השפיות שלהם, והכל הופך להיות כבד מאוד.
האנתולוגיה החדשה, "חלומות חשמליים" (ה', 22:00, HOT HBO), שמתבססת על סיפורים קצרים שלו, צריכה לעמוד בסטנדרטים של העיבוד הטלוויזיוני ל"האיש במצודה הרמה", וגם עם השוואות למלנכוליה הדיסטופית של "בלייד ראנר", שלימד איך עושים פילם נואר בחלל ולאקשן הפילוסופי של "זיכרון גורלי". בנוסף, היא זמינה לצפייה כמעט במקביל לזמינות של העונה הרביעית של "מראה שחורה", אנתולוגיה שאנחנו כבר מכירים ויודעים, בגדול, לאיזה סגנון לצפות ממנה.
האנתולוגיה בהפקת סוני הייתה שיתוף פעולה של ערוץ 4 הבריטי ו-AMC, אך כשהאחרונים עזבו, Amazon Prime Video רכשו את זכויות ההפצה בארצות הברית. כדי להיענות לאתגר, הסדרה מלאה בשמות של יוצרים ותיקים, חלקם הגדול עם ניסיון בכתיבה ז'אנרית והבנה שמדע בדיוני במיטבו הוא אלגוריה מבריקה על המצב האנושי הקיים. המפיק והתסריטאי עטור הפרסים רונלד ד. מור ("בטלסטאר גלקטיקה", "מסע בין כוכבים: הדור הבא" ו"מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9") חתום כמפיק וכתב את אחד הפרקים, ובריאן קרנסטון חתום כאחד המפיקים בפועל וגם משחק בפרק. בין השחקנים אפשר למצוא עוד את סטיב בושמי שמגלם מדען שעובד על תודעות מלאכותיות בפרק 4, ג'רלדין צ'פלין כאישה שחולמת על רומנטיקה בעולם שבו מסע בחלל הוא עסק ציני בפרק 2, וגם אנה פקווין, טראנס האוורד, ורה פרמיגה, ג'אנל מונה, ג'ונו טמפל ועוד ועוד.
גבר בהריון ותינוק מרחף
בהסתמך על צפייה בארבעה פרקים אפשר להגיד ש"חלומות חשמליים" שווה צפייה, אם כי היא רחוקה ממושלמת, ולא אחידה ברמתה בין הפרקים. כל אחד מהם מתפקד כיחידה עצמאית, כמו סרט בן שעה. החוט המקשר ביניהם בינתיים הוא עיסוק בנבכי הנפש דרך מדע בדיוני. הם גם משתדלים לא להאכיל את הצופים בכפית, ואפילו נשארים לא פתורים עד הסוף בחלקם. זה עובד לטובת הסדרה באופן שבו היא מעוררת מחשבה לאחר צפייה בכל פרק. זה גם עובד לרעתה, במקרים שבהם הפרקים מרגישים כמו סיפורים שמישהו תפר בגסות והתוצאה מאומצת ומעט מעושה.
הדבר התמוה הראשון ששמים לב אליו הוא הפתיח. מדובר במונטאז' צעקני של דימויים שנראים כאילו מישהו כתב "מדע בדיוני" במנוע חיפוש והדביק יחד את התוצאות הראשונות שקיבל. צבעוניות זרחנית לצד כל מיני גזים, גבר בהריון, תינוקות מרחפים וראש של חתול ורוד מודבק על גוף כלשהו. האסתטיקה של הפרקים עצמם עד כה לא דומה לרעש הוויזואלי הזה. היא כן, מדי פעם, חוטאת בעיצוב צפוי וגנרי מדי.
לצורך העניין, הפרק הראשון ("The Hoodmaker") אותו כתב וביים מת'יו גרהם ("חיים על מאדים" ו"אפר לאפר") מעוצב באסתטיקה של שנות ה-50. למה? אולי כמחווה לסרטי נואר וסרטי בלשים בכלל, אבל אין לכך שום הצדקה של ממש. הפרק מלווה את הונור (הולידיי גריינג'ר - לוקרציה בורג'ה ב"הבורג'ס"), בעלת היכולות הטלפתיות שמנסה לגלות יחד עם הבלש רוס (ריצ'רד מאדן, רוב סטארק בשבילכם) מי מפיץ מסיכות שמאפשרות לאנשים לחסום את מוחם בפני קריאה.
ניכר שמדובר בעולם פוסט אפוקליפטי כלשהו, או במציאות מקבילה, בה בעלי היכולות נתפסים כאזרחים סוג ב', אבל גם משתמשים בשירותיהם כדי לתפוס פושעים. הרעיון מסקרן והוא מעלה נקודות של יחס לאחר, ניצול והעלאת שאלות על אמון הדדי בין אנשים. המשחק טוב, אפילו טוב מאוד, אבל התפניות העלילתיות לא משכנעות והדינמיקה בין הדמויות עובדת לפי תבנית שחוקה ונטולת היגיון פנימי.
מופת של שחקן אחד
על פניו, מוזר לכתוב על מדע בדיוני שהוא "לא ריאליסטי" או "לא אמין". אבל גם כשהולכים למחוזות הפרועים ביותר של הדמיון, עדיין צריך לאפשר התמצאות בעולם האחר. הוא לא חייב להיות חד משמעי, אבל במיוחד בפרקים 1 ו-2, העולם מרגיש פרום בקצוות שלו, כאילו לא כתבו אותו עד הסוף. העולמות שדיק כתב כן מספקים הצצה לנבכי התודעה המסוכסכת שלו, אבל זה לא תירוץ מספק לכתיבת תסריט מפוזרת. אם אנחנו אמורים להישאב להזיה קולקטיבית, הסדרה לא משדרת תחושה של הזיה, אלא יותר של חוסר החלטיות ומוכנות ללכת עד הסוף.
פרק 2, "Impossible Planet" הוא אולי הפרק הלא מוסבר מבין כולם, והסנטימנטלי ביותר מביניהם. הוא מציג שני עובדים ציניים על סף המרירות (ג'ק ריינור ובנדיקט וונג) בספינת חלל שלוקחת תיירים להתפעל מהיקום. הם פוגשים אישה מבוגרת מאוד (ג'רלדין צ'פלין) שמתעקשת שייקחו אותה לראות את כדור הארץ, למרות שזה כבר לא קיים. הוא כולל כמה רגעים מרגשים אפילו, אבל סובל מאותה תחושה לא אפויה של הפרק הראשון.
עם זאת, הסדרה כן משתפרת. כשהאנתולוגיה במיטבה היא מפעילה רגשית ומדברת על בדידות, על הפחד ממוות ומאובדן בצורה מאוד מוחשית. אם אין לכם זמן או סבלנות לצרוך את כולה, הרשו לעצמכם לדלג על פרקים 1 ו-2, והתחילו ישר מפרק 3. את "The Commuter" כתב ג'ק ת'ורן ("This is England", "Skins") ותום הארפר ("This is England", "Peaky Blinders") ביים. במהלכו עובד בתחנת רכבת (תימוטי ספל הוותיק) בעולם שנראה רגיל ואפילו משעמם מקבל הזדמנות לבקר בעיר מושלמת, שלא אמורה להיות קיימת ולשכוח מהצרות שרובצות עליו. כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים, והעלילה הופכת למופת של שחקן אחד, ולעיסוק מעניין בנושא המוכר והכואב - אחריות וחרטות.
פרק 4, "Carzy Dimond", בונה עולם בצורה הכי משכנעת, אבל הוא גם הפרק הכי עמוס עד כה, ולא לגמרי מפתח את כל הרעיונות שהוא מציף. ביים אותו מארק מנדן ("אוטופיה"), את התסריט כתב טוני גריסוני (העיבוד ל"פחד ותיעוב בלאס וגאס"), ומככב בו סטיב בושמי בתור אד, מדען לא מרוצה משגרת חייו. הפרק משלב מחווה ל"ביטוח חיים כפול" (הסרט משנות ה-40), סיד בארט (עיינו ערך שם הפרק), בינה ותודעה מלאכותית ובעיות בזוגיות - ואלו רק חלק מהתמות שבו.
בשורה התחתונה - הפרקים עד כה כן מעוררים סקרנות לגבי ההמשך, אבל רובם לא מהודקים מספיק, והמשחק הטוב לא תמיד מפצה על הבלגן העלילתי.
tvbee בפייסבוק