הצפייה ב"אנטומיה של שערורייה" (ששמה באנגלית "אנטומיה של סקנדל") הזכירה בעיקר סדרה אחרת, טובה ממנה - "שקרים קטנים גדולים". אולי זה לא הוגן לדבר על סדרה באמצעות השוואה שלה לסדרה אחרת, למרות ששתיהן מעשה ידיו של אותו יוצר (דיוויד אי. קלי, ממלכי הטלוויזיה האמריקאית של שנות התשעים שאחראי גם על סדרות כמו "אלי מקביל" ו"הפרקליטים"); ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שרב הדמיון בין השתיים. שתיהן מספרות על נשים עשירות ואמידות שמתמודדות עם העבר האפל והטבע האלים של בני זוגן, ובשתיהן עומדות במרכז שחקניות אהובות ומוכרות.
יחי ההבדל, כמובן. ב"שקרים קטנים גדולים" כיכבו זוכות האוסקר ניקול קידמן, ריס ווית'רספון ולורה דרן. ב"אנטומיה של שערורייה" מככבות סיינה מילר ("אבק כוכבים", "צלף אמריקאי") ומישל דוקרי (מרי מ"דאונטון אבי"), והן נהדרות בפני עצמן - אבל סביר שהן יוכלו ללכת במרכז העיר חולון בלי שאף אחד יזהה אותן, בניגוד לדיוות ההוליוודיות שגילמו את הנשים העשירות והמתוסבכות ממונטריי. וכך נראית גם "אנטומיה של שערורייה": כמו גרסה פחות נוצצת ומתוחכמת של סדרות טובות יותר.
מעשה בזוג נשוי שעולמו מתהפך בן לילה, ובנשים שהופכות אותו. בני הזוג הם ג'יימס (רופרט פריינד) וסופי (מילר), שר בממשלת בריטניה ואשתו היפהפייה. ערב אחד, כבוד השר ג'יימס מתוודה בפני סופי על רומן שניהל עם עובדת צעירה בלשכתו. סופי כבר נערכת למחול לו, אבל אז מוטלת הפצצה האמיתית: העובדת, אוליביה, מאשימה את ג'יימס על שאנס אותה קצת אחרי שהסתיים הרומן שהשניים ניהלו בהסכמה. רוב הסדרה עוסקת במשפטו של ג'יימס, ובפרקליטה שמייצגת את המדינה נגדו: קייט וודהאוס, משפטנית מבריקה שמגלה עניין אישי קצת יותר מדי בתיק הזה.
מה טוב בסדרה: דוקרי - שמגלמת את קייט התובעת - מגישה הופעה מאופקת ומרשימה, וגם כשהתסריט כופה עליה לצעוק ולבכות היא עושה את זה בחן של ליידי בריטית מנוסה. מרשימה אף יותר ממנה היא מילר, שקיבלה לידיה דמות של אישה שחייה המושלמים מתמוטטים כשהיא מגלה שהאיש שהעניק לה אותם אינו בהכרח אדם טוב, והופכת אותה לדמות מעוררת הזדהות ואף אהדה. היא מגישה הופעה מלאת ניואנסים שמרימה סצנות בהן נדרש ממנה רק להגיב למתרחש מולה. מילר היא סיבה טובה לצפות בסדרה, אבל מלבדה ומלבד דוקרי - אין עוד הרבה כאלה.
"אנטומיה של שערורייה" אינה סדרה גרועה. אבל היא לא מביאה משהו חדש למסך, ומה שהיא כן מביאה, חדש או לא, אינו טוב מספיק. סדרות רבות - אולי אפילו יותר מדי - מדברות בשנים האחרונות על פגיעה מינית ומציגות דרכים חדשות לבחון את סוגיית ההסכמה והדרכים השונות שבהן גברים ונשים פוגעים ונפגעים. ויש משהו צורם בכך שלעיתים, השיח על אלימות מינית נמצא שם רק כאמצעי להשגת דרמה. סדרה כמו "להרוס אותך" היא רק דוגמה אחת לדרך שבה כל מה שמעסיק את השיח התקשורתי מאז #MeToo יכולה להפוך לטלוויזיה עשויה היטב ומחכימה, אבל "אנטומיה" עושה מעט מאוד כדי לפתח ולקדם את השיח בנושא.
זה, בגדול, בסדר - אנחנו לא פה בשביל שיעור חברה - אבל מצד שני, אם כבר לעשות סדרה שכל מהותה היא לספק לצופה נטפליקס הממוצע משהו לבהות בו למשך שש שעות ברצף, למה להשתמש בנושא כל כך נפיץ כדי לעשות את זה? "אנטומיה של שערורייה" אינה סדרה נצלנית: היא מנסה להיות כמה שיותר מכבדת כלפי גיבורותיה, ובהן דמותה של אוליביה, שמאשימה את השר באונס. ובכל זאת, לא נעשה בה ניסיון להעמיק את השיח הזה, לא מספיק כדי להצדיק עיסוק באירוע רגיש כזה.
כמובן שזה היה נסלח אם "אנטומיה" הייתה מספרת את הדרמה המשפטית הבנאלית שבמרכזה בצורה קצת יותר מקורית. היא לא עד כדי כך צפויה (למרות שאני ממילא לא טוב בניסיונות לחזות לאן עלילה של סדרה כזו או אחרת תתקדם), אבל היא גם לא מפתיעה במיוחד - ולא עד כדי כך מעניינת. לאורך הסדרה ישנם משהו כמו שלושה טוויסטים חביבים שנותנים סיבה מספיק טובה להמשיך ולצפות בה, אבל הם לא מספיק מרגשים כדי להיחרט בזיכרון אחרי שמסתיים לו הפרק השישי והאחרון.
ובאשר לעשייה עצמה: מלבד המשחק של כמה נשים מוכשרות בתפקידים הראשיים, אין הרבה מה לדווח. רופרט פריינד, בתפקיד השר המושמץ, הוא אבל אנמי וחסר כריזמה: סצנות דרמטיות והיסטריות יכולות להתנהל בכיכובו בלי שנשים לב שהוא בכלל שם. גרוע מכך, העשייה הקולנועית - שהייתה אחת הסיבות ש"שקרים קטנים גדולים", למשל, עבדה נפלא - נראית כמו נסיגה לשנים שבהן הדבר הכי נועז על המסך היה השירותים היוניסקס במשרד של אלי מקביל. צילומים מבעד לחלון, רגעים שבהם דמויות מוצגות משום מה לצד שברי השתקפויות של עצמן ופלאשבקים שמצולמים בהילוך איטי מרוח ומכוער משל היינו בפרק של "CSI" - "אנטומיה של שערורייה" מדברת במונחים של 2022, אבל נראית כמו משהו שיצא בתקופה שבה בוש היה נשיא ואנשים היו מסתובבים עם צ'וקר על הצוואר.
הנשים שבמרכזה של "אנטומיה" מצליחות למנוע ממנה להפוך לבזבוז זמן אמיתי. ובכל זאת, מדובר בסדרה שבסופה, המחמאה הכי טובה שיכולתי לתת לה ולעמוד מאחוריה היא "בת-צפייה". כן, לחלוטין אפשר לצפות בסדרה הזאת. זה לא אומר שכדאי לעשות את זה.