"כרטיס הזהב של וונקה" אינפנטילית יותר מכל ריאליטי

רכישת הזכויות על עיזבונו של רואלד דאל, ועיבוד ספרי הילדים שלו אחד אחרי השני, זה החלק היקר - אבל הקל. לכן טוב עשו בנטפליקס כשהחליטו שאם כבר תופסים בעלות על הקלאסיקות, ובולעים את הצפרדע שהיא עמדותיו האנטישמיות, אז חושבים מחוץ למפעל: במקום להסתפק בעוד גרסה מצוירת של "צ'רלי בממלכת השוקולד", ואכן תהיה כזו בשנה הבאה, בענקית הסטרימינג הפכו את עלילות ווילי וונקה גם לפורמט ריאליטי חדש. קוראים לו "כרטיס הזהב של וונקה" (Wonka’s The Golden Ticket), והוא הרבה יותר אינפנטילי מכל ריאליטי ממוצע.

אחרי ש-12 משתתפים דוברי אנגלית מצאו בחפיסת השוקולד שלהם את כרטיס הזהב הנכסף, או פשוט עברו אודישן, הם בוחרים פרטנר אחד שיצטרף אליהם לסיור במפעל שממוקם באוסטרליה. אבל למרות ש"כרטיס הזהב של וונקה" משוחקת בזוגות, תוכנית הריאליטי של נטפליקס הופכת בסופה לתחרות אישית: רק אחד מהם יזכה ב"אספקת כסף לכל החיים", קרי משכורת בת שש ספרות ל-30 שנה, קרי פרס נדיב ביותר של 3 מיליון דולר. בדרך לשם הם יצטרכו לצלוח משימות בהשראת יקום הממתקים שברא דאל, עם דגש על העיבוד הקולנועי בכיכובו של ג'ין ווילדר מלפני 50 שנה. ווילדר עצמו אף מנחה בקולו את "כרטיס הזהב", עם קריינות ששוחזרה באמצעות בינה מלאכותית ובאופן בלתי מפתיע נשמעת רובוטית למדי.

"כרטיס הזהב של וונקה" משקיעה מאוד בעיבוי האגדה המקורית, אבל למרות התפאורה הצבעונית - היא לא נראית יקרה יותר ממשימה ממוצעת בבית "האח הגדול" הישראלי. אפילו כשמגלים שכל הממתקים במפעל אכילים, אפשר לראות את הרשלנות העיצובית בקצוות, כמעט כאילו ההשראה לפורמט לא הייתה הסרטים אלא האטרקציה הידועה לשמצה מגלזגו. כדי לצלוח את מכשול הפוליטיקלי קורקט, וונקה מכריז שהאומפה-לומפאים "מגיעים כיום בכל הצורות והגדלים", ויש ביניהם גם אחד קשיש שהספיק להשתתף בסרט המקורי. תשעה פרקים מונה עונת הבכורה, כולם נמסרו מראש לביקורת, והקהל הרחב יקבל את שני פרקי הסיום אחרי המתנה בת שבוע. המעבר ביניהם חלק כמיטב המסורת הנטפליקסית, עם קליף-האנגרים גורליים כמו ניחוש אם מישהו באמת מחזיק ביד סוכריית ג'לי. האתגרים האלה נלקחו מתורת המשחקים הכי בסיסית שיש, ואף על פי כן הם עובדים.

הקושי העיקרי עם "כרטיס הזהב של וונקה" מגיע כבר בהתחלה, כשמתברר שלמשתתפים אסור לשבור שורות מהעולם הפנימי של הריאליטי. אם מתמודד "תקוע" בתוך "כדור מסטיק", נניח, הוא חייב לתאר את זה כמו שזה. בפועל ברור שהגימיקים האלה דרשו תנועה מסט לסט, אינטראקציה עם אנשי הפקה או סתם תנאים סניטריים בסיסיים - ולכן שיתוף הפעולה המלא של השחקנים עם הבדיה מעקר מהריאליטי את הריאליטי. ואם בוחנים את "כרטיס הזהב" מול הפקות ריאליטי אחרות שמבוססות על תוכן מתוסרט, כמו "אתגר הדיונון", ברור שאין מה להשוות מבחינת ילדותיות. האלמנט החברתי, להבדיל מהאסטרטגי, הרבה יותר משמעותי בה, וככזה הוא רווי סיפורים והתפתחויות שאיש לא יופתע לשמוע. משב הרוח המרענן היחיד הוא האפשרות להפריד צמדים, וגם שם נדרש עניין אישי בטיפוסי ריאליטי שיצאו ממפעל בעצמם.