איפה: yes דוקו ו-yes VOD
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשני פרקים
המלצת tvbee: צפו ותתחברו לילדים שלכם ולילדים שהייתם

הדמות האהובה עליי בהחיים הסודיים של בני ה-4 היא יהב. ילדה מתוקה, ממושקפת, חכמה, רגישה, על הרצף האוטיסטי, שביום הראשון בגן מתקשה למצוא עם מי לשחק. אמן שהיא תיקח את המיליון. סתם, אין מיליון. החיים הסודיים הוא דוקו ריאליטי שמתעד גן עם 12 ילדים, גנן וגננת חמודים, ושני פסיכולוגים טלוויזיוניים שעוקבים אחריהם ונותנים הערות באווירת חתונה ממבט ראשון. רק בלי תכנון לזווג ביניהם בקרוב. נקווה. הילדים לוהקו במיוחד, בהתאם לסטאר קוואליטי שככל הנראה הפגינו באודישנים. כך אני מניחה לפחות, כי הם יותר ורבאליים וחמודים מהילד הממוצע. ותאמינו לי, אני מכירה ילדים. ואני מכירה גם הורים, כך שבטח אשמע בקרוב את המשפט "אז הלכנו לאודישנים לחיים הסודיים של...".

אני לא כותבת הרבה ביקורות טלוויזיה אבל כשכן, זה בדרך כלל בעקבות סמס מהעורך עם "אולי בא לך לכתוב על X?". כשX = תוכן של הורים או של בנות 40. ככה זה, אישה רוצה להתבוסס באופוריה, ומישהו כבר יטרח לשלוף אותה מהחיים לצד זנדיה בטיעון של "את זקנה ואמא, בטח יעניין אותך לצפות בתכנים של זקנות ואמהות". אני מעוניינת להתקומם אבל, לצערי, לרוב זה נכון. נגיד, בערך בדקה השנייה של החיים הסודיים כבר נאנחתי ובשלישית נקוו דמעות, אני מניחה שיותר דמעות מהצופה שאינו הורה.

שנים עשר הילדים שלוהקו לגן הטלוויזיוני מצולמים כל הזמן, מה שהופך אותו לנחשק עבור לא מעט הורים. אחרי הכל, "גן עם מצלמות" הפך לסוג של דרישת בסיס מאז מקרי ההתעללות האחרונים. אז הנה אחד, ובו בטוח שלא יתעללו בילדים, רק יערכו אותם ויראו את זה בטלוויזיה אחר כך. ורגע, זה סבבה? זאת לא התעללות, אין צורך להיות היסטריים, אבל זה סבבה? אני מודה שעוד לא החלטתי. התכנית אמנם מקסימה, היא מבוססת על תכנית בריטית באותו השם שגם היא מעולה, אבל הקונספט מעורר אי נוחות. מצד אחד, מתעדים את הילדים בלי שיש להם את היכולת להבין או לאשר את החשיפה הזאת. מצד שני - עשו את זה עוד מימי מסיבת גן ושאר תכניות התמוגגות מגורי אדם ולאף אחד לא הייתה בעיה, מה ההבדל? אני מניחה שהשאלה האמתית היא - האם הייתי שולחת את בני בן החמש לככב בתכנית הזאת? והתשובה היא, תלוי כמה משלמים. סתם, התשובה היא ככל הנראה לא. זה לא "לא" נחרץ, אבל כנראה שלא.  

החלקים הכי מעניינים בתכנית הם האינטרקציות בין הילדים בגן. הילדה שניגשת להרגיע ילד שמתגעגע לאמא שלו, הילד שנותן את האופניים שלו לילדה שלקחו לה, רגעי החסד המתוקים והמפתיעים שאנחנו לא מצפים להם מילדים בני ארבע, שאפשר רק לקוות שמרמזים על האנשים שיגדלו להיות. ורואים גם את רגעי הדחיה, העלבון, את המקובלים והלא מקובלים, את הרגישים והפחות, את הדינמקות החברתיות שהם הולכים לשחזר בבגרותם עם אנשים אחרים, את אלו שגם אנחנו משחזרים עד היום. הכל מתחיל שם, ולצפות בזה כבוגרים זו חוויה מציפה שתגרום לכם להזדהות עם ילדים בני ארבע, אולי גם להבין יותר את שלכם.

זה יפה ומרגש, אבל גם מתסכל. כי הכל מתחיל כל כך מוקדם, אנחנו נקבעים כל כך מראש. התרגלנו לחשוב על פעוטות וילדים כעל הכי קרוב לדף חלק, אנשים שאם רק נגדל אותם נכון ונחנך אותם - השמיים הם הגבול. וזה אולי נכון בחלק מהמקרים, אבל נתוני הפתיחה שלנו - המראה החיצוני, המשפחה, המצב הכלכלי, המין אליו נולדנו - הם קובעים ומכתיבים הרבה, הרבה יותר משנעים לנו להודות.

החלקים הפחות מהנים בתכנית הם ההפעלות והאתגרים. המקבילה למשימות בבית האח, אם תרצו. נגיד, לעשות לילדים את מבחן המרשמלו. מבחן המרשמלו: ניסוי פסיכולוגי משנות השישים שבו ניתן לילדים בני ארבע מרשמלו, והבטיחו להם שאם יתאפקו ולא יאכלו אותו במשך עשרים דקות, יקבלו אחד נוסף. המטרה - לבחון יכולת דחיית סיפוקים כמנבאת הצלחה עתידית. אז לא משנה שהתגלו בניסוי הזה לא מעט אי דיוקים שבדיעבד, זה גם מרגיש שחוק ולא מעניין. לא אכפת לנו מיכולת דחיית הסיפוקים של הילדים, חבל גם לתייג אותם מגיל כל כך צעיר כחסרי יכולת לדחות סיפוקים (או כשקרנים), תנו לנו לראות את הדינמיקה ביניהם, את מערכת הכוחות החברתית בג'ונגל שהוא גן ילדים. עזבו אתכם מהפעלות, שמרו את זה טבעי ככל הניתן. תנו לילדים לריב על צעצוע, לחפש בולבול בבובת דרקון, להעמיד פנים שהם ההורים שלהם שבעבודה. זה מרתק, זה מספיק.

מדי פעם אנחנו עוברים מחיי היומיום בגן לבתיהם של הילדים. יש ילדה שאביה נפטר מסרטן, אחד שאביו לא מכיר בו, ילד לשני אבות הומואים שנפרדו, ילדה על הרצף, כל מה שהופך סיפורים למורכבים (ולאודישנים למאסטר שף).  אבל הרקע הוא לא רק כדי שנבכה, הוא באמת עוזר להבין את הילדים, ובאופן כללי - איך ילדים הם כמו שהם. החיים הסודיים של בני הארבע מרתקת ויפה. לא רק להורים, אבל בעיקר. כן, היא סוג של ריאליטי עם ילדים, כלומר הציניות בילט אין ואפשר למלמל בזעם שסוף סוף מצאו לאן לשלוח אותם בין בייבי בום לבית ספר למוזיקה. אבל מהר מאוד תמצאו את עצמכם מריעים בלב ליהב, שמוצאת בסוף עם מי לשחק, וגם לילד שלכם ולילד שהייתם.