בערך באמצע הפרק הראשון של "שנות הירח" מבית HOT, אביב גפן הצעיר (בגילומו של נח אנגלהרד) שרוע על מחצלת סביב מדורה בכנרת, ומגחך על ההיפי האמריקאי שמנהיג רוחנית את האירוע ומדקלם קלישאות. "יותר שטוח מהכנרת הבחור הזה", מפטיר הטינאייג'ר הזועם ונראה מרוצה מהשנינות המופלאה של עצמו. הלוואי שאפשר היה לזהות ברגע הזה שביב של רפלקסיביות, מודעות עצמית מינימלית של היצירה ביחס לעצמה. זה דווקא עשוי היה לעבור כאירוניה מרעננת. אבל מהרגע הראשון, ל"שנות הירח" לא היה סיכוי להיות שום דבר חוץ מקרקס נרקיסיסטי ילדותי, מיושן ובעיקר שטוח יותר מהכנרת. או מסתם דף נייר.

הסדרה שאביב גפן יצר וכתב על שנות הנעורים של עצמו מתחילה בשנת 1991, וכדי לוודא שזה ברור - היא נפתחת בשוט של עיפרון מסתובב בחור של קסטה. אחר כך נראה אביב הצעיר כשהוא שוכב ומעשן במיטה, ומשום מה גם יורד עליו גשם. "כן, זה אני שוכב שם", נשמע קולו של המספר - אביב גפן המקורי עם השתדלות ראויה לציון בגזרת הדיקציה. זה המשפט הראשון, והוא באמת אומר הכל. לא רק על ההערצה העצמית שהיא נקודת המוצא הטבעית של סדרה כזאת (ואם הסדרה טובה, אין עם זה שום בעיה), אלא שוב על היעדר המרחק האירוני שיכול היה להציל אותה.

"כן, זה אני שוכב שם" הוא בבחינת "*חריקת תקליט* - אתם בטח תוהים איך הגעתי לכאן" - מסגור טקסטואלי כל כך שחוק שהוא כבר רפרנס מצחיק של ילדים בטיקטוק, מוצג ארכיאולוגי שמעיד על תקופה עתיקה. אם גפן והבמאי אוהד פרח היו רותמים את נוסטלגיית הניינטיז הזאת במודע, בגיחוך אוהב, "שנות הירח" הייתה יכולה לעבוד. אבל מהר מאוד מתברר שזו לא סדרה על הניינטיז - זו סדרה מהניינטיז.

היא עמוסה בסימבוליזם גס (תמונה ממוסגרת של גלויית "שלום עכשיו" מתנפצת על הרצפה בסלואו מושן על הדקה הראשונה, סתם כי ככה) אובססיבית לניימדרופינג שמענג רק את עצמו ("מוני וסנדרה גרים ממש ליד הבימה!") ולאזכורים תקופתיים עצלים (הו האופנובנק), מאובזרת בארט מביך לרגעים (הירח המלא בקצה הרחוב ליטרלי נראה כמו קרטון מושקע בהצגת תיכון), ומלאה בשגיאות עובדתיות רשלניות ("מכל חברי הביטלס, פול הוא היחיד שעדיין חי"? ב-1991 הם עוד היו שלושה, ועד היום הם שניים טפו חמסה). 

נח אנגלהרד, "שנות הירח" (צילום: באדיבות HOT,  יח"צ)
סטאר-קוואליטי מהפנט. אנגלהרד ב"שנות הירח" | צילום: באדיבות HOT, יח"צ

הבעיה הכי חמורה של "שנות הירח" היא העובדה שהיא לוקחת את כל זה, את עצמה, מאוד מאוד ברצינות. בדיוק באותה רצינות תהומית, מביכה בדיעבד, שבה טינאייג'רים לוקחים את ייסורי הנפש העמוקים שלהם. לסרב להתבגר מזה זה לא מגניב, ובשביל התעקשות מהסוג הזה עדיף לשים קלטת של המחזמר "פיטר פן" בכיכובו של גיל ססובר. הסדרה של אביב גפן היא כמו השירים הקלאסיים של אביב גפן - עמוסת פאתוס, צווחנית, צורמת - אלא שבשירים האלה יש גם כנות גולמית, יצירתיות אמיתית וגאונות מוזיקלית שהופכת אותם לנצחיים. זה, בלשון המעטה, לא המצב של "שנות הירח". 

המשחק של רובו המוחלט של הקאסט לא עוזר, אבל כאן ראוי לציין שני יוצאי דופן: אנגלהרד חסר ניסיון לחלוטין בתחום וזה בהחלט ניכר, אבל ניכר גם הסטאר-קוואליטי המהפנט למדי שלו. הליהוק הזה הוא יציאה. וכן, גם הליהוק של נירו לוי לתפקיד יהונתן גפן. זה מסוג הרעיונות שמתחילים כבדיחה, ואז מישהו אומר - "רגע, אולי באמת?". משהו שם הולם למדי את שני הטיפוסים, שבהחלט חולקים כמה מאפיינים חיצוניים. על כל שאר השחקנים באמת עדיף לא לדבר.

ואולי התקווה של "שנות הירח" נעוצה פשוט במחוזות הקאלט והקאמפ, בסצנות, שורות ודיאלוגים שאין ברירה אלא לרצות לשחזר ולהתאבסס עליהן. אהבתם את גל גדות מגזימה עם "מספיק שמפניה כדי למלא את הנילוס"? חכו שתשמעו את שירה ואביב גפן עם הקלאסיקה המיידית: "תביא לי חצי מהבוף" - "צמוצי" (=תמותי).