היום כבר התרגלנו לעולם שבו דוגמניות על הן סלבס לכל דבר ועניין, ושם מוכר בכל בית. הפופולריות של הענף עלתה בעשורים האחרונים בעיקר בזכות תוכניות הריאליטי, כמו "הטופ מודל הבאה", "פרויקט מסלול", "משפחת קרדשיאן" ו"עקרות בית אמיתיות", כשהשתיים האחרונות הכירו לעולם את קנדל ג'נר ואת ג'יג'י ובלה חדיד. גם הרשתות החברתיות תרמו כמובן, בכך שהפכו לפלטפורמה לא רק לייצור סלבס, אלא גם לשינוי האופן שבו אלה מתקשרים עם הקהל שלהם. ועלייתם של ילדי המפורסמים (המכונים "נפו-בייביז") על המסלול, כמו לילי-רוז דפ, היילי ביבר, קאיה גרבר, ומרגרט קוואלי, בוודאי לא הזיקה.
אבל זה לא היה ככה תמיד. המושג "דוגמנית" עבר אבולוציה עם השנים: מ"קולב אנושי" שמתייחסים אליו יותר כמו חפץ לתצוגה מאשר כאדם, עד למובילות דעה ונשים שידועות בזכות עצמן, ולא רק בזכות הבגד שעל גופן. התהליך אמנם לקח שנים, ולא ניתן לייחס אותו רק לאישה אחת, אבל בהחלט יש הסכמה כוללת לגבי אבן דרך חשובה בתהליך. ונקודת המפנה המשמעותית הזאת קרתה בתחילת שנות ה-90, כשחמש דוגמניות השתלטו על הזירה והגדירו מחדש את משמעות המונח "דוגמנית על".
לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד, כריסטי טרלינגטון, נעמי קמפבל וטטיאנה פטיץ ז"ל לא הסתפקו רק בלהיראות, הן רצו ודרשו גם להישמע - ולקרוא תיגר על המהות של מקצוע הדוגמנות. הן הפכו לסופרסטארז בינלאומיות, בקנה מידה שטרם היה כמותו בעולם, וחתמו על חוזים יוקרתיים ושמנים ברמה חסרת תקדים. הציטוט המפורסם (והשנוי במחלוקת) שנאמר על ידי אוונג'ליסטה - "אני לא קמה מהמיטה בשביל פחות מ-10,000 דולר ליום" - נשאר עד היום העדות המובהקת ביותר לרמת הפופולריות שלהן (ולרמת הניתוק שלהן שהתלוותה להצלחה האדירה).
כעת, סדרה דוקומנטרית חדשה של אפל TV פלוס מנסה להתחקות אחר אותה נקודה בזמן, ועושה זאת באמצעות הנשים עצמן. "הסופר מודלס" ("The Super Models") מחולקת לארבעה פרקים: הלוק, התהילה, הכוח והמורשת, ובמהלכם ארבע הדוגמניות שנותרו בחיים יושבות מול המצלמה ומספרות את סיפוריהן הייחודיים, ביחד ולחוד.
"הסופר מודלס" מתמקדת בסיפור האישי של כל אחת מהארבע, ובסיפור שלהן כקולגות וחברות. ולצד הראיונות עם הדוגמניות עצמן, התראיינו לסדרה דמויות מפתח רבות ומוכרות בתעשיית האופנה: דונטלה ורסצ'ה, ויויאן ווסטווד ז"ל (שהספיקה להתראיין לפני מותה בסוף השנה שעברה), מארק ג'ייקובס, אייזק מזרחי, דונה קארן - ובהחלטה קצת שנויה במחלוקת גם הוציאו מהבוידעם את ג'ון גליאנו, שהפך לפרסונה נון-גרטה לאחר התבטאויות אנטישמיות, ונעלם בצדק מהרדאר בשנים האחרונות. דמות בולטת נוספת שמתראיינת בדוקו, ושלא מעולם האופנה, הוא הבמאי דיוויד פינצ'ר - שביים את הקליפ של ג'ורג' מייקל לשיר "Freedom! '90", שבו השתתפו כל חמש הדוגמניות. הקליפ הפך לסנסציה, ותרם משמעותית למעמד הסלבריטאי שהדוגמניות זכו לו.
מלבד הסיפור האישי והדרך להצלחה של כל אחת מהן, "הסופר מודלס" מספקת הצצה לאחורי הקלעים של תעשיית האופנה - כולל צדדיה החיוביים יותר, שבאים לידי ביטוי בקשרים ייחודיים שנרקמו בין הדוגמניות לבין מעצבי האופנה והצלמים; לצד הצדדים החיוביים פחות, כמו הטרדות מיניות, גזענות ויחס משפיל מצד סוכנים וגורמים אחרים בתעשייה. הסדרה מצליחה להעביר את המהות של מה שהפך אותן לאיקונות, ולזקק את אותם רגעים מכוננים שתרמו ליציאתן ממסלול הדוגמנות החוצה אל העולם הגדול.
אחד הנושאים הבולטים והמעניינים בסדרה הוא נושא האחווה והקשר שנרקמו בין הדוגמניות, ונמשכים עד היום. איחוד הכוחות בין הדוגמניות תרם להן מקצועית והוסיף לכוח הרב שהיה להן בתעשיית האופנה של שנות ה-90. אך הוא גם תרם להן מבחינה אישית - וסיפק תמיכה נפשית לאלה שהיו חלק מתעשייה שמיותר לציין עד כמה היא קשוחה, במיוחד עבור נשים. למרבה הצער, העובדה שהסדרה שמה דגש על האחווה הנשית לא מובנת מאליה, והיא מספקת נרטיב נשי של אחדות ועוצמה, בעולם שעדיין מקדם נרטיבים של צרות עין ותחרות בין נשים. הסדרה גם מתמקדת בתחומים אחרים בחייהן של הדוגמניות, ומציגה את הפילנתרופיה הרבה שהן עוסקות בה, וכיצד הן משתדלות להשתמש בכוחן כדי לקדם מטרות שונות שחשובות להן. מצד אחד, זה לעתים גובל בסרטון תדמית, אך מצד שני זה פרט חשוב שמציג צדדים נוספים בהן. הדוגמנית שחושפת אולי יותר מכולן את כל צדדיה היא לינדה אוונג'ליסטה, שחוותה לא מעט אירועים קשים בחייה - והיא לחלוטין נחשפת כדמות אולי הטראגית ביותר מבין כולן, אך גם כאישה חזקה ומודל לחיקוי לנשים שנאבקות בסרטן השד.
הסדרה כאמור כוללת ארבעה פרקים בלבד, ולכן מספקת צפיית בינג' מהנה ולא כבדה, אבל האורך הקצר גם בא על חשבון חקר דוקומנטרי מעמיק יותר. אורכה של הסדרה פחות משאיר מקום לעיסוק בסוגיות מסוימות באופן מעמיק, והתוצאה עשויה לעתים להיות מעט שטחית. כך, למשל, באחד הפרקים ישנה הקדשה בקרדיטים לפטיץ, שהייתה חלק מהחבורה המקורית של דוגמניות העל ונפטרה בתחילת השנה מסרטן השד, בגיל 56 בלבד. אך בפרק עצמו מציינים אותה ממש בקצרה, באופן שלחלוטין לא נותן לה את הכבוד והמקום שהיא ראויה לו בין חמשתן. אמנם יש עיסוק בסוגיות נשיות חשובות כמו אימהות, סרטן השד, הטרדות מיניות ומערכות יחסים מתעללות, שזה בהחלט ראוי להערכה, אך זה נעשה באופן לא מעמיק, מפאת קוצר היריעה, וחבל שכך. כמו כן, יש לא מעט עיסוק בקשר בין הדוגמניות לבין הצלמים שצילמו אותן, אך אף לא מילת אחת על העובדה שדוגמניות, עד היום, נצפות כמעט באופן בלעדי מבעד למבט גברי בעדשת המצלמה, ועל המשמעויות הנלוות לכך.
כדאי לציין שלארבע הדוגמניות יש קרדיט של מפיקות בפועל בסדרה, דבר שעשויות להיות לו השלכות חיוביות וגם שליליות. מצד אחד, הן שלטו על הנרטיב - וכאשר מדובר בסיפורים על חייהן, מן הראוי שתהיה להן שליטה עליהם. מנגד, זה גם אפשר להן לסנן תכנים שעשויים להציג אותן באור שלילי. כך קרה עם סוגיית ההתפרצויות האלימות של נעמי קמפבל, שלא פעם ולא פעמיים הפגינה אלימות כלפי עובדים שלה, אך זה מצוין באופן קצרצר במיוחד בסדרה. וכשזה המצב, "הסופר מודלס" היא סדרה מעניינת ובינג' מהיר ומהנה לכל מי שמתעניין באופנה ובתרבות הפופ, ורוצה לשמוע את סיפורן של הנשים האייקוניות האלו מנקודת מבטן. אבל מי שמחפש ערך מוסף, או מבט קצת מעמיק וביקורתי יותר על תעשיית האופנה, לא ימצא אותם כאן.