הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על הרפתקאותיה המצמררות של סברינה, הוא שהקשר בינה לבין סיטקום הניינטיז סברינה המכשפה הצעירה רופף בהחלט. שתיהן מבוססות, כמובן, על אותה דמות הקומיקס, אבל הן לא יכולות להיות רחוקות יותר זו מזו מבחינת ז'אנר, אווירה ועומק. הרפתקאותיה המצמררות של סברינה (שמעתה נקרא לה בקיצור סברינה, אם לא מפריע לכם) היא סדרה אפלה ואכן מצמררת לעתים כפי שמבהיר שמה, אבל אם לשפוט על פי העונה הראשונה שלה, יש סיכוי שמדובר בקאלט.
רוברטו אגירה-סאקאסה, המנהל הקריאייטיבי של ארצ'י קומיקס ומי שהביא למסך הטלוויזיה את ריברדייל, אחראי גם על העיבוד החדש של סברינה לנטפליקס, ובעוד ישנם קווי דמיון בין שתי הסדרות (הן גם מתרחשות בעיירות שכנות וישנו סיכוי גבוה לפרק קרוסאובר בהמשך) - הוא עושה עבודה מצוינת בלייצר עולם שונה בתכלית, אבל שעדיין יכול להתקיים באותו היקום.
הדקות הראשונות של הפרק הראשון כבר רומזת לתוך מה אנחנו נכנסים. בסצנה הפותחת, סברינה וחבריה - כולל הבויפרנד הארווי - יוצאים מסרט זומבים, וממשיכים את הדיון עליו. כמו חובבי אימה אמיתיים, הם מבינים שזומבים הם אף פעם לא סתם זומבים, אלא ייצוג חברתי, כלכלי, תרבותי, פוליטי או כל אלה גם יחד. אם ב-ריברדייל אגירה-סאקאסה משתמש בקווי העלילה האפלים כדי לבקר את המבנה הכלכלי של החברה המערבית, כאן הוא לוקח את הביקורת לכיוונים אחרים ויורה חיצים לעבר הדת הפטריארכלית ובוחן מה קורה כשהאמונה והמסורת מתנגשים עם ערכים חשובים יותר, כמו חירות האדם ועם האמפתיה לאחר.
סברינה, כידוע, היא נצר למשפחת מכשפות ומכשפים, אבל רק מצד אביה. אמה הייתה אנושית לכל דבר ועניין, מה שמותיר את סברינה מתנדנדת בין שני העולמות. הכנסייה האפלה מושכת אותה, והיא מעוניינת להמשיך את המסורת המשפחתית, אבל בתור נערה חכמה, חזקה ואכפתית, היא לא מוכנה להתמסר לכללים מבלי להבין מאיפה כל דבר מגיע. הביקורת כאן מאוד ברורה - סברינה היא לא סדרה אנטי-דתית, אבל היא בהחלט מביעה התנגדות לאופן בו מנהיגים דתיים מכופפים את הכללים לטובתם, וגורמים לאחרים ללכת אחריהם בעיניים עצומות, גם אם זה עולה להם בחופש הבחירה ולעתים אפילו בחייהם.
חופש בחירה, חופש מחשבה וחמלה הם שלושה עקרונות שמובילים את סברינה בכל רגע נתון, כשהיא נאבקת בשדים מהגיהינום, במכשפות הצעירות שמתעללות בה מכיוון שהיא לא מכשפה טהורה, בדמויות הסמכות שהיא מטילה בהן ספק וגם באדון האפל - השטן בכבודו ובעצמו. אפילו הוא לא יכול לשבור את סברינה, שמשוכנעת שטובת האדם צריכה לבוא מעל הכל. שמישהו יריץ אותה לנשיאות.
בסצנה אחת מעולה, אחרי שהיא וחברותיה לבית הספר של האומנויות האפלות שומעות סיפור זוועה על כומר שביקש לאנוס ילדה בשם האדון האפל, וכשברקע מתקרב אירוע בו אחת המכשפות תאלץ להקריב את חייה, סברינה מסבירה לחברותיה לכיתה למה לא חייבים להישמע להוראות של מנהיגים דתיים: "תקשיבי למילים שלך. הכומר בלאקווד מבקש ממך להקריב את עצמך, לא האדון האפל. אבל הוא לא יצור שמיימי, הוא בשר ודם, בדיוק כמונו, מה שאומר שיש לו פגמים ושהוא חוטא. הוא יכול לטעות, הוא יכול להיות מושחת".
אם מתעקשים, אפשר למצוא כמה חסרונות בעונה הראשונה של סברינה. ישנם כמה פרטים עלילתיים לא לגמרי ברורים, הקצב של התקדמות העלילות שלה מעט משונה וחסר הגיון, והמשחק של קירנן שיפקה לא אחיד ברמתו. אבל כל אלה נראים כמו לא יותר מחבלי לידה שבוודאי ייפתרו בהמשך. העונה הראשונה של ריברדייל סבלה גם היא מאותה הבעיה, אבל בעונה השנייה כבר נראה שכולם התאגדו מסביב לחזון של אגירה-סאקאסה, והיא קיבלה טון וקצב משלה. עם שתי היצירות האלה, אגירה-סאקאסה מוכיח שהוא סוג של גאון, שעדיין לא מקבל את הכבוד הראוי לו. הטיפול שלו במכשפות - דמויות חשובות בהיסטוריה הפמיניסטית - מלא ביראת כבוד כלפי נשים שנרדפו במהלך ההיסטוריה, והוא אפילו משלב איזכורים של נשים אמיתיות מההיסטוריה המפלצתית של הרצח השיטתי של נשים שנחשדו כמכשפות. העולמות שהוא יוצר, אותן עיירות קטנות ומנותקות מהעולם החיצוני, הן מעין אינקובטור של שפיות. הוא ממלא אותם בבני נוער חדורי אידאולוגיה, נאיביים אבל נחושים, שבאמת רוצים להפוך את העולם לטוב יותר ומוכנים להילחם על כך בכל מחיר. אבל אל תטעו - סברינה היא לא מניפטס אנטי-דתי. במקום לסובב את הגב לעולם המורכב של הכנסייה האפלה, היא מתעקשת להסתכל עליה כעל קהילה, כזו שיכולה לחזק את מי שלוקח בה חלק וגם לעזור לבני האדם שמחוץ לה. אבל בשביל זה, היא צריכה קודם כל ללמד את הסובבים אותה שכללים שמובילים לכאב - נועדו שיפרו אותם. אפילו אם מישהו אומר לכם שהם הגיעו מהשטן עצמו, או מאלוהים.