בין פרשן אחד לסלב אחר, "אינתיפאדה" קצת נקרעת
למרות המאמצים הגדולים של בן שני ויתר היוצרים, "אינתיפאדה" של כאן 11 לא באמת נגישה עד הסוף עבור מי שהאינתיפאדה הראשונה לא בדמו. מצד שני, היא לפחות מצליחה להראות איך היא השפיעה עבור כל מי שכן היה שם - גם אם מדובר בחייל נח"ל פשוט
"אלה לא סיפורי גבורה, לא פרקים במורשת קרב", מודיע בן שני בפתח "אינתיפאדה" של כאן 11, אולי כדי לנמק את המבנה הדי חריג שבחר עבורה: במקום להתבסס רק על חומרי ארכיון וראיונות עם מי שהיו שם בימי האינתיפאדה הראשונה, כפי שמצופה מכל סדרה מסוגה, זו של שני - שאותה יצר לצד שי להב ויואב לשם - בוחרת במבנה יומני, אישי, כזה שלוקח זמן להסתגל אליו. קשה לאהוב סדרות תיעודיות על סיפורים כל כך רחבים שנפתחות דווקא דרך מונולוגים פרטיים של אחד היוצרים, אבל מנגד קשה לומר שאחד מבכירי עיתונאי "עובדה" ניחן בשיגעון גדלות כלשהו, כפי שקורה אצל הרבה דוקומנטריסטים אחרים.
"אינתיפאדה" בת ארבעת הפרקים, כולם נמסרו מראש לביקורת, נפרסת מדצמבר 1987 ועד הסכמי אוסלו - וסוקרת תקופה שבימינו מרגישה מאוד רחוקה, אם לא בגלל השנים אז בגלל כמות המערכות שבאו אחריה. שני, אז חייל בנח"ל, הוא רק אחד מהאנשים שתורמים לה את היומן האישי או המטפורי שכתב באותה תקופה: היוצר השותף להב, המוזיקאים שאנן סטריט ורם אוריון, הסופר אסף גברון, התסריטאי גיא מאירסון ואחרים משתרבבים בין כל הפרשנויות והשחזורים, ככל הנראה כדי להדגיש את כובד המשקל שהונח על כתפיהם באותה עת. הפרק הראשון אף מתמקד במשקל שהונח על כתפי קצין אחד ספציפי, עופר מיכאלי, שכבר לא נמצא כאן כדי להתראיין.
ולמרות ש"אינתיפאדה" מיטיבה להציג את הדילמות הגדולות מאותה עת - וגם את הדילמות הקטנות, למשל אם לשבור יד או רגל - נדמה שהיא לא מושקעת בעריכת התוכן כמו שהיא מושקעת בעריכת החומר (ושם היא מושקעת בהחלט). ריבוי המספרים, הן בקרב היוצרים והן בקרב הקריינים, מתגבש לכדי בלבול כמעט תמידי במהלך הצפייה בה. ובעודה מדלגת הלוך ושוב מפרשן ידוע אחד למונולוג של חייל ידוע אחר, היא קצת קרועה בין הפדגוגיה לסלביזציה. לכן "אינתיפאדה" לא באמת נגישה עד הסוף, לפחות לא עבור מי שהנושא לא בדמו. מצד שני, היא לפחות מראה עד כמה הוא נמצא בדמו של כל מי שכן היה שם. הפתרון, כך נראה, יכול היה לעבור דרך כמות קטנה יותר של פעלולים יצירתיים מצדה.