אני מניחה שהגעתם לכתבה הזאת באחת משלוש דרכים: דרך ראשונה: גללתם באתר וראיתם כותרת שסיקרנה אתכם. אפשרות שנייה: צפיתם ב"שנות ה-2010" ורציתם לראות מה חושבים עליה אנשים שהם לא אתם, או שתכננתם לצפות בה אבל רציתם לבדוק קודם מה אומרות הביקורות. אפשרות שלישית ואחרונה היא שגללתם ב-VOD של yes ולא הבנתם מתי בדיוק הספיקו לעשות עוד ספין-אוף ל"ה-70", ואז גיליתם שזו תרמית ומדובר בסדרה אחרת לגמרי.

איך שלא יהיה, באיזו דרך שלא הגעתם לכאן, ברוכים הבאים! כמה דברים שחשוב שתדעו, לפני שמתחילים: בעשור האחרון שודרה בישראל סדרה שנקראת "סדרת העשורים", סדרה תיעודית מבית CNN שסוקרת בזה אחר זה את העשורים האחרונים שחווינו בהיסטוריה האנושית, החל משנות השישים ועד היום (כמעט). היא עטורת שבחים, או כך לפחות טוענים ב-yes דוקו. והשבוע הגיע לארץ החלק העדכני ביותר שלה, "שנות ה-2010". העונה, שכוללת 7 פרקים, עוקבת אחר מאורעות העשור הקודם - שהחל בשנת 2010 והסתיים עם משבר הקורונה ב-2020. ולא, הוא לא קשור בשום דרך לסיטקום על חבורה של נוער מסטול מפויינט פלייס, וויסקונסין, למרות שהיה אפשר אולי לקוות.

כלומר שבניגוד לעונות הקודמות, שעקבו אחר אירועים היסטוריים מוקדמים יותר (קצת מצחיק לקרוא לזה "היסטוריה", אבל יאללה, זורמים), "שנות ה-2010" עוקבת אחרי אירועים שקרו ממש, אבל *ממש* לאחרונה. וגם אם הם קרו כבר לפני עשור, הם בהחלט מרגישים כאילו התרחשו בשבוע שעבר. יש לזה את היתרונות שלו, כמו רלוונטיות – הכל נורא נורא רלוונטי – וזה גם מגניב לראות תוצר דוקומנטרי סמי-מהוקצע על מציאות שמרגישה כמעט יומיומית. אבל בעיקר, יש לזה המון חסרונות.

כי בראש ובראשונה, תהליכים היסטוריים לוקחים זמן, והבנה שלהם בדיעבד לוקחת עוד יותר זמן. ומצפייה ב"שנות ה-2010", הדבר הראשון שניכר לחלוטין הוא שלא עבר מספיק זמן, לא קיבלנו מספיק פרספקטיבה. כמו שאני עוד לא יכולה לדעת בצהריים המוקדמים האם החלב בקפה שלי היה מקולקל, כך אי אפשר לעבד עדיין עד הסוף את התהליכים הפוליטיים, החברתיים, המוזיקליים והטלוויזיוניים שעברו עלינו בעשור הקודם, ובוודאי שאירועי ענק כמו משבר הקורונה הוא לא אפיזודה שאפשר לאמוד את השפעותיה בהסתכלות אגבית מעבר לכתף. אנחנו יכולים להבין קצת על העשור הקודם, אבל דוגרי - את מה שכבר הובן ושמוצג בסדרה כניתוח אקדמי מתוחכם כולנו כבר יודעים, כך ש"שנות ה-2010" לא באמת מצליחה לחדש כלום, בוודאי שלא למי שחי קצת על כדור הארץ, קרא חדשות והתעניין במה שקורה סביבו. זה סתם.

מתוך "שנות ה-2010" (צילום: באדיבות yes)
מתוך "שנות ה-2010" | צילום: באדיבות yes

חוץ מזה, שיוצרי סדרת העשורים עטורת הפרסים לקחו על עצמם משימה שאפתנית: לנסות ולתאר, בפרקים של כ-40 דקות, אירועים נרחבים ותופעות גלובליות ענקיות שמתפרסות על פני עשור שלם. זו לא משימה פשוטה כלל, יש מצב שהיא בכלל בלתי אפשרית. ובכן, "שנות ה-2010" עושה לעצמה הנחה מסוימת, אולי הכרחית, ולמרות שהיא מתמקדת בתופעות עצומות לאורך עשור שלם – אין בה שום דבר גלובלי. היא סדרה שמדברת אך ורק על ארה"ב ומתייחסת לעצמה כאילו היא מדברת על כל העולם. עכשיו, אין שום בעיה שסדרה תעקוב אחר היסטוריה מודרנית אמריקאית, זה מעולה. אבל היא צריכה להודות בכך, ולא לדבר על עצמה במונחים גלובליים. זו גישה מרגיזה, כמעט מקוממת; האמריקאים בטוחים שהעולם סובב סביבם, והסדרה הזו מדגימה את זה בצורה הטובה ביותר.

כל פרק של "שנות ה-2010" עוקב אחרי נושא-על אחר. לפרק הראשון, שעוסק בטלוויזיה, יש אורך בלתי נגמר – שעה ועשרים שעוקבים אחר השתלשלות תולדות הטלוויזיה הפופולרית. זה היה יכול להיות רעיון טוב, אפילו מרתק, אם הפרק לא היה כולו פשוט רשימת קניות בלתי נגמרת ומלאת ספוילרים של סדרות פופולריות. "משחקי הכס", "מד מן", "שובר שורות", "המתים המהלכים: ועוד ועוד סדרות. זהו, זה הפרק, אין פאנץ'. שעה ועשרים בלי שום ערך מוסף, לפחות לא למי שאוהב טלוויזיה ומכיר את רוב שמות הסדרות שמוזכרות בו. הפרק כולו נעדר מהלך מחשבתי מאורגן או פואנטה, וכל כולו ניים-דרופינג בלתי נגמר של עוד ועוד שמות של סדרות. איזה ייאוש.

הפרק השני של "שנות ה-2010" עושה את אותו הדבר, רק בנושא אחר: מוזיקה. ערימות על פני ערימות של אזכורים חסרי כל משמעות, מזל שהפעם מדובר בפרק של ארבעים דקות בלבד. דה וויקנד, קשה, טיילור סוויפט, גנגם סטייל, עוד ועוד שמות של זמרים ויצירות. מי שתצליח להתמיד ולהגיע עד לפרק השלישי (או תקפוץ ישר אליו), תגלה שהסדרה מתחילה לתפוס קצת יותר תאוצה, מפני שהנושא משתנה ומתרבות פופולרית השיחה עוברת לפוליטיקה: הפרק השלישי מתאר את ממשל אובמה, וממשיך בקו המעט-מוצלח-יותר הזה גם בפרק הרביעי, שמציג את המירוץ של טראמפ והילארי לנשיאות ומתאר את ממשל טראמפ, כשברור לחלוטין מהן עמדותיהן הפוליטיות של היוצרים, אבל ניחא. לפחות כשמדברים על פוליטיקה יש לדברים סדר עניינים הגיוני ועלילה מובנית עם התחלה, אמצע וסוף. דיינו.

השורה התחתונה, מבחינתי, היא שלא צריך להפיק סדרה רק כדי להפיק אותה. כן, גם אם יש לכם פורמט של "סדרת עשורים" והעשור בדיוק הסתיים. "שנות ה-2010" ניסתה לירות לכל הכיוונים אבל נשארה בלי כלום ביד; רובה היא פשוט רשימת מכולת של אירועים ואישים, מינוס הפואנטה. ובשביל זה לא צריך לראות סדרה דוקומנטרית, אפשר פשוט לפתוח ויקיפדיה. במצב כזה כבר עדיף לחזור ולראות את "מופע שנות השבעים" בפעם המיליון. לפחות שם יש קצת ערך מוסף.