ל"האוס" - שעלתה לפני כמעט 20 שנה, ולאחרונה זוכה לעדנה מחודשת בזכות זמינות בנטפליקס - מגיע תואר ייחודי, מפוקפק קלות ומכובד מאוד בו זמנית: היא כנראה סדרת הנוסחה הטובה ביותר. זה ריקוד קבוע, והצעדים פשוטים עד שהרגליים כבר נעות מעצמן עם הקצב. הפרק נפתח בתקרית מסתורית של גיבור אלמוני, המפונה לבית החולים פרינסטון-פליינסבורו בניו ג'רזי. רק דוקטור גרגורי האוס והצוות המנצח שתחתיו יכולים לפענח את מקור הבעיה הרפואית, והם לא מצליחים - עד שהם מצליחים. לרוב זה קורה כשפרט אקראי לכאורה מצית את ההבנה המתפשטת על פניו עטויות הזיפים של האוס עצמו, ושרלוק הולמס בגרסת הרופא שוב פותר את התעלומה ומציל את המטופל.
בדרך לשם הוא יורד על חברי הצוות שלו, רב עם מנהלת בית החולים בה הוא גם מאוהב ומסתחבק עם הבסטי דוקטור ווילסון - כל זה בחדות לשון מפחידה וממכרת, ותוך כדי צליעה סקסית על מקל ההליכה שלו. מהבחינה הזאת, האוס הוא בסך הכל עוד גרסה של דמות הגבר הלבן הפגום והמיוסר שהטלוויזיה האמריקאית הפכה לגיבור התרבות האולטימטיבי, אבל הוא לגמרי אחת הגרסאות הכיפיות.
כי הנוסחה של "האוס" (כמעט) תמיד עובדת. היא מעניינת, מחכימה, מותחת, מצחיקה ומרגשת, והרגעים הנדירים שבהם היא חורגת מהרוטינה מייצרים שיאי כתיבה ורגש שלא היו יכולים לקרות בלי התשתית שלה (הפרק "שלושה סיפורים" בעונה הראשונה, או שני פרקי פתיחת העונה השישית שכוללים את לין מנואל מירנדה כראפר בבית חולים פסיכיאטרי - פרט יפה שלא הרבה זוכרים). ומעל הכל - המאסטר יו לורי, שחקן על שלא ננוח ולא נשקוט עד שיקבל את הקאמבק הטלוויזיוני הראוי לו.
אז נכון שהיא לא אחידה ברמתה ומתדרדרת משמעותית בעונות האחרונות, אבל "האוס" צולחת בקלות את אחד המדדים המשמעותיים ביותר: אם במקרה ניפול על פרק אקראי בטלוויזיה, או ניתקל באחד בטופ 10 של ענקית הסטרימינג, בטוח נישאר לצפות בו.