בשנת 1988, שריל ליץ' יצרה מפלצת. אלה המילים שפותחות את הדוקו "אני אוהב אותך, אתה שונא אותי" ("I Love You, You Hate Me"), והן לא טועות: ליץ', האישה מאחורי אייקון הילדים בארני, הביאה לעולם דינוזאור בצבע סגול. אבל הדוקו החדש על בארני, שעלה השבוע ב-yes דוקו, מתיימר לחשוף מפלצת גדולה יותר וצד אפל כלשהו. מה זה משנה אם מדובר באיום סטייל ג'פרי אפשטיין או בבובת פרווה ענקית.
צמד פרקים בני שעה, שנקראים על שם אחד מהביטויים שהכי מזוהים עם בארני, אמור לספק את שני צידי המטבע: "אני אוהב אותך" מספר על נסיקתו של הדינוזאור הסגלגל בשנות התשעים, החל מהרגע שבו ליץ' חיפשה פתרון טלוויזיוני חינוכי לבנה הקטן ובני גילו עד שהפך ליורש הלא רשמי של קרמיט הצפרדע ודיירי רחוב סומסום; "אתה שונא אותי" אמון על הצגת החלק המורכב יותר של הסיפור. זה שבמסגרתו בובות בארני מחוסלות באופן גרפי מול המצלמות ומלאכת ה"בארני-באשינג" יוצרת קהילה פורה שחבריה מוכנים להישבע בשם השנאה לדמות שהילדים שלהם אוהבים.
כשהדוקו על עלייתו ו"נפילתו" של בארני עוסק בעלייתו, הוא עושה עבודה מעולה. ליץ', שלא תכננה להפוך לאשת תוכן מצליחה, התעקשה שלא לכנות את עצמה "היוצרת" של הדמות. היא העדיפה לקרוא לזה "האמא". גם המשפחה שלה לא הייתה ערוכה לזה, והתוצאות בהתאם: הבעל עזב את עבודתו כדי לתחזק את המפעל המשפחתי, והבן פטריק, זה שלשמו נוצרה הדמות, הרגיש שהוא חי בצלו של בן מועדף עם כתמים ירוקים. עבור המעורבים האחרים בתוכנית, ההפקה דווקא נצרבה כחוויה חיובית. הילדים שהקיפו את בארני לא הלכו בדרכם של צ'יילד-סטארז מקוללים אחרים, ורבים מהם מעידים בשמחה על האופן שבו הוא חשף בפני צופים מסביב לאמריקה - ולעולם - ילדים אחרים מרקעים מגוונים.
אז מאיפה התחיל האנטי? שאלה טובה שהדוקו לא לגמרי עונה עליה. התשובה, סביר להניח, נמצאת כמו תמיד באזורי הטמטום האנושי. שלושים שנה לפני שקומץ גולשים התייחס ברצינות תהומית להטרלה קונספירטיבית לפיה מיכל הקטנה היא הבת הסודית של בנימין נתניהו, כך היה גם בימיו הראשונים של האינטרנט - בארני צבוע בסגול ומדבר על הרגשות שלו, לא צריך יותר מזה בשביל טרלול הומופובי. תוסיפו לזה הורים שמתקשים להבין את הקסם של בארני על דור העתיד, ועוד מופרעויות רשת שהקדימו את ימי "אל תתעסקו עם חתולים" ו"טייגר קינג", ותקבלו תנועה תוקפנית ואלימה שנולדה יש מאין והגיעה עד לזירת האגרוף של ג'רי ספרינגר.
"אני אוהב אותך, אתה שונא אותי", למקרה שלא היה ברור, לא באמת חושף צד אפל של בארני. האופל מגיע רק בשוליים: אחד השחקנים שגילם אותו הפך לגורו סקס, הילדים שכיכבו בתוכניות סבלו מבריונות, תנועת המחאה המונפצת הפכה ל"ג'יהאד" של ממש ואותו פטריק ליץ' הלך בדרכים לא סימפטיות - אבל אם זו אכן טרגדיה, היא לא יותר ממשפחתית. מרואיינים מכל קצוות הרלוונטיות, לרבות בובת ענק אחת, מתייצבים מול המצלמות כדי להסביר תנועה מגוחכת שכל מהותה היא שאין איך להסביר אותה. ומעבר למניפסט די מטרחן על תרבות האינטרנט, יש בה מעט מדי בשר. קצת כמו בארני עצמו, האריזה של הדוקו עליו לא בדיוק הולמת את מה שקורה בתוך החליפה החנוקה.