במדינה נורמלית ומכובדת, זה היה טקס המשואות האחרון

אומת סייבר אמיתית מצליחה לחדש אפילו בשנתה ה-78: מי צריך רחפנים או פירוטכניקות כשיש טקס משואות ראשון שמתקיים במציאות מדומה. "כך נראה ניצחון!", חגג יו"ר הכנסת אוחנה בנאום הזכייה שלו, כאילו הפסקה האש בצפון לא הופרה ממש באותו ערב. עם כזה ניתוק מהמציאות היו יכולים לשדר גם השנה את החזרה המוקלטת. אבל רגע, משיא המשואה רוני אינסאז - שניצח בריאליטי "הבוגדים", מיינד יו - מייחל לנפילת החומות ומודיע שרוב העם האיראני אוהב את היהודים. שזה מעולה, כי הבידוד המדיני של ישראל כל כך גדול שאין ברירה לה אלא להרים מופע התחנפות לנשיא ארגנטינה מיליי. טקס שלם על טהרת השפיכה המוקדמת. והאצבע בעין של השמאלנים.

אם ישראל הייתה מדינה נורמלית ומכובדת, זה היה טקס המשואות האחרון - ולו רק בגלל הבושה. כמובן שאי אפשר לבוא בטענות למחווה מרגשת למשפחות השכולות, או לנאמבר של אחד ממפיקי הנובה. אבל מה לגבי מתן התעסוקה לנועם חורב, שדקלם ממיטב קלישאותיו בעודו כפוף בפוזת סטיבן הוקינג? או הניצבים הגברים שלוחמים בשעה שהניצבות הנשים תופרות? או נרמול נוכחותו של רותם כהן על המסך? מעולם לא פגשו משאבים הפקתיים רבים כל כך טעם תרבותי נחות ועתיק כל כך. בקושי נשאר כוח לצחוק מזה שהשר בן גביר נוטש את היציע לאחר שסורב לשבת ליד ראש הממשלה.

אגב ראש הממשלה - אתם יודעים, ההוא שלפניו המדינה הסתדרה גם בלי שינאם בטקס של הכנסת - הוא נכח הן בתעמולת בחירות, הן בכניסה המלכותית והן ביציע. מוזר: לשב"כ אין בעיה עם זה שיישב משוכפ"ץ ערב שלם בשטח פתוח בעיצומו של עימות גלוי מול איראן, רק עם זה שיעיד במרחב המוגן בקומה תת-קרקעית של בית המשפט. אולי מדובר בצירוף מקרים, כמו עם איכות השמע של קריאות ה"ביבי" מהקהל. ומבחינת נתניהו, השרה רגב או מפיקי הטקס, חקלאות והייטק הם בגדר אינסטרומנטים לקשט באמצעותם את התפאורה של נאמבר הפתיחה. לא תחומים שמעורבים בהם אנשים שלא הצביעו לממשלה הזאת, ורואים איך הטקס מורכב מאצבעות בעין שמתלכדות לכדי אגרוף בפרצוף מזועזע.

כי על כל גיבור כמו ארי שפיץ יש גל הירש, אדם שנבחר להשיא משואה מתוקף זה שפשוט ביצע את התפקיד שעבורו הוסמך. על כל ישראלית בדם כמו אורה חתן יש חאבייר מיליי, מנהיג - פרובלמטי - של מדינה זרה. ועל כל טליק גואילי, אישה כל כך ראויה שדיברה כל כך יפה, יש מאות משפחות חטופים שלא הוזמנו להשיא שום משואה. לא בשנה הזאת, ולא בשנתיים שלפניה. במציאות המדומה של טקס המשואות, משפחות החטופים היחידות הן אלה שלא נכללו במטה שאיגד את רובן. זה חלילה לא פוסל אותן מכיבודים כאלה, וחלילה לא מצריך הידרדרות לכדי השוואה בין ארגונים אמיצים שפעלו תחת חוסר אונים. אבל מארגני הטקס הם אלה שבחרו להתחיל. התחילו, הדירו, ואיכשהו הצליחו להתבזות עוד יותר אצל המשיאים האחרים. 12 משואות בלבד, ואסף גרניט הוא בכל זאת לא כוכב הריאליטי היחיד.