אפשר למדוד את רמת ההשפעה של סדרות שהשאירו חותם (לטווח הקרוב או הרחוק, על זה עוד אפשר להתווכח) לפי כמות המחופשים בהשראתן בפורים. אחרי שהישראלים מאסו באוברולים האדומים של השודדים מ"בית הנייר", בשנתיים האחרונות היו אלה חברי "כנופיית ברמינגהם" ("פיקי בליינדרז" מכאן והלאה, ברשותכם) שקיבלו חיים מחודשים במסיבות ברחבי ישראל, כולל עומר אדם וחבורתו, ורקדו לצלילי נועה קירל ואגם בוחבוט. בסוף השבוע האחרון עלתה העונה השישית והאחרונה של הסדרה לנטפליקס - כשבאופק עוד סרט שאמור לסגור הרמטית את העלילה - וזו הייתה אחלה של מסיבת פרידה. העונה עצמה קצת פחות.
העונה החדשה ממשיכה בדיוק מהמקום שבו עצרנו - ניסיון ההתנקשות הכושל באוסוולד מוזלי, מוביל התנועה הפשיסטית בבריטניה, בידי הכנופיה. במהלך כל העונה תומאס שלבי נאלץ להתמודד כמו שהוא יודע (כלומר, לא יודע) עם ההשלכות של הבריתות שכרת. רק שהפעם לא כל כך נשאר לו מחיר לשלם, חוץ מהתא המשפחתי הגרעיני שלו. אני מקווה שאני לא זה שמגלה לכם שהשחקנית הלן מקרורי (דודה פולי) הלכה לעולמה ב-2021 אחרי מאבק בסרטן, ומבין כל הדמויות האהובות שהסדרה איבדה, החיסרון שלה הוא הבולט והמשפיע ביותר על העלילה. כזכור, גם ג'ו קול שגילם את ג'ון עזב את הסדרה כבר לפני שתי עונות.
"עד עכשיו נשענת על קב, ולקחנו לך אותו". זה אחד המשפטים הראשונים שנאמרים כאן לטומי, והוא גם עוזר להמחיש את הבעיה של העונה הזו. כשפולי איננה, מייקל למעשה הופך לדמות די שולית וחסרת תכלית. ארתור ממשיך להיות ארתור של העונה הקודמת ונאבק בשדים של עצמו - ולמעשה זה כל מה שנשאר מהכנופיה. מחבורה פרועה וחסרת גבולות שמטילה אימה על רחובות ברמינגהם, נשארנו עם פוליטיקאי שסובל מפוסט טראומה ומנסה להפיל בכוחות עצמו את בעלי בריתם של הנאצים בממלכה. עם כל הכבוד, זה לא מה שנרשמנו אליו בעונה הראשונה, וגם לא בשנייה.
כמיטב הקלישאה, רק כשמאבדים משהו מבינים פתאום את הערך שלו, והעונה הזו בעיקר מחדדת את המשמעות של פולי במשפחת שלבי. אם טומי הוא אריה דרעי - פולי היא הרב עובדיה שלו. הוא אמנם מקבל את ההחלטות הקשות, אבל הכל מתבסס על הערכים והדרך הצוענית שהטמיעו בו מילדות. מהרגע שהיא נלקחה ממנו, הוא פשוט הלך לאיבוד. הרגעים היחידים שבהם הסדרה מחזירה עטרה ליושנה הם בדינמיקה של טומי עם איידה ואלפי סולומונס.
אבל "פיקי בליינדרז" איבדה מהקסם שלה לא רק בגלל החיסרון של פולי. יכול להיות שגם אנחנו כבר התבגרנו, וקצת מיצינו את עלילות המאפיונר קשוח שמדי פעם מפגין רגשות. "הסופרנוס" יצאה בסוף הניינטיז ומאז היו לא מעט סדרות שניסו לשחזר את המורכבות של האנטי גיבור הבעייתי והרגיש. חלקן הצליחו יותר וחלקן פחות. בטלוויזיה וכמו בכל תחום תרבותי אחר, הכל מתנהל לפי אופנות. והצרות של הגבר הלבן כבר לא במודה.
"בוג'ק הורסמן" הייתה זו שנעצה את המסמר האחרון ודי ייתמה את הז'אנר. "בנות", "אטלנטה" ואפילו "דייב" (שעוסקת בצרות של הגבר הלבן רק בהפוך על הפוך) שינו את אופי הסדרות והכיוון שעליו האולפנים שמים את הכסף שלהם. אף אחד כבר לא רוצה לראות גבר שלוקח את עצמו ואת הצרות שלו בכזו רצינות. בעידן כזה, "פיקי בליינדרס" הפכה להיות הסמוראית האחרונה, המקום שאליו אנחנו באים בשביל לראות דם, פשע וערימות של טסטוסטרון (פלוס מבטא כבד) ונהנים מזה. אפשר רק לקוות שנקבל את התיקון העלילתי בסרט שאמור לצאת בקרוב. בהוראת חובבי פיקי פוקינג בליינדרז.