"סיימון קאוול: הדבר הבא" מבזבזת זמן על האיש הלא נכון

הרזומה של סיימון קאוול אומנם ארוך מאוד, וברור ש"אמריקן איידול" הייתה זו שהפכה אותו למפורסם, אבל אין שום דבר שהוא גאה בו יותר מהעובדה שהוא זה שהרכיב את להקת הבנים הפופולרית "וואן דיירקשן" - שחבריה הגיעו לאודישנים ל"אקס פקטור" כל אחד לבדו. ההישג הזה גרם לקאוול לראות בעצמו מומחה עולמי ללהקות בנים, והסדרה החדשה שלו בנטפליקס, "סיימון קאוול: הדבר הבא" (Simon Cowell: The Next Act), מתחילה בדיוק מהנקודה הזאת.

קאוול שם לב שלהקות הבנים האמריקאיות והבריטיות נעלמות, כשאת מקומן תופסות להקות קיי-פופ, והוא רצה קצת מזה לעצמו. אם זה נשמע מוכר, זה לא בגלל רוברטו ו"איי באטרפליי" - אלא בגלל "האקדמיה לכוכבות פופ" (Pop Star Academy), גם היא של נטפליקס, הסדרה שבה הורכבה להקת הבנות Katseye על בסיס שיטת האימון הקוריאנית, ובשיתוף חברת תקליטים קוריאנית. הפרויקט של קאוול אומנם נראה שונה לחלוטין, אבל לא תופתעו לשמוע שמאחורי שתי הסדרות עומד אותו קונצרן תקשורת: קבוצת יוניברסל, שקוצרת רווח נאה ממפעלי הפופ הקטנים האלה.

אבל שם ההשוואה נגמרת. בעוד ש"פופ סטאר אקדמי" היא הצצה מאוד מעניינת לעולם הקיי-פופ, "סיימון קאוול: הדבר הבא" היא פרויקט יהיר ומשעמם, עם אפס הבנה במה שהקהל שצורך פופ כיום רוצה. במקום להתמקד בבנים, שהם הרי המוצר שנמכר לקהל, הסדרה מתמקדת בקאוול עצמו, בחיי היומיום שלו ובלבטים הפרטיים שלו. וזה, לא נעים לומר, פשוט משעמם. קאוול הוא איש חביב עם קריירה מעניינת, אבל הבחירה שלו למקם את עצמו במרכז מיותרת במקרה הזה, בעיקר אם המטרה היא להפוך את חברי הלהקה לכוכבים חדשים.

בעיה נוספת היא שקאוול אומנם רוצה להתחרות עם הקיי-פופ, אבל במהלך ששת פרקי הסדרה המתישים הוא בעיקר ממחזר את אותם החומרים בדיוק שמהם הוא יצר את "וואן דיירקשן". הבנים כולם חמודים ועם המון פוטנציאל, אבל ממש אפשר לראות בהם את הניסיון של קאוול למצוא טיפוסים דומים ולהכות ברק באותו המקום פעמיים. באופן משונה, הוא גם לא מעדכן גרסה מבחינת היכולות שהוא מחפש, וזונח לחלוטין אלמנט מרכזי בקיי-פופ שגרם ללהקות הבנים והבנות הקוריאניות לכבוש את העולם: ריקוד.

בסך הכל, יש משהו מרענן בגישה הישירה של חשיפת אחורי הקלעים של תעשיית להקות הפופ. אין צורך להעמיד פנים שהבנים האלה חברים שהתחברו באופן אותנטי, להפך - הרבה יותר מעניין לראות מנסים להסתדר אחד עם השני בגלל שזאת העבודה שלהם, וגם את הכישרונות השונים שלהם יוצאים החוצה. אבל זמן המסך הרב שמבוזבז על קאוול במקום על הנערים רק פוגע בהם ובו. הוא חוזר ואומר שאנשים עומדים להתאהב בהם, אבל בקושי נותן לנו הזדמנות. עכשיו הדבר היחיד שיכול להציל אותם היא מוזיקה טובה.