קעקועים הם נושא מעניין לחקירה דוקומנטרית, בעיקר כי בשנים האחרונות אנחנו חווים אינפלציה מסוימת בנוכחותם במרחב. הם התפשטו לרוחב - לכל אמא סחית מהפרברים יש קעקוע של השם של הבן שלה על היד. וגם לעומק - לאנשים יש יותר קעקועים, וקעקועים יפים. קעקועי אינסטגרם שהם כבר קצת אמנות ומאוד אופנה. בהתאם, מקעקעים עוברים סלביזציה. בערך כמו שקרה לשפים לפני עשור, יום אחד אתה מתעורר ואתה רוק סטאר.
אולי בגלל זה שלחו דווקא את אסף גרניט - שף-סלב - לחקור את התופעה שבמרכז הסרט בן שני החלקים "קעקועים עם אסף גרניט", הפקה משותפת של HOT8 ורשת 13. כלומר, חייבת להיות סיבה מעבר לזה שהוא מפורסם ויש לו קעקועים. גרניט מוגדר בקרדיטים כ"מנחה" התכנית, אבל הוא גם מצוין בכותרת הסרט ("עם אסף גרניט") וגם מדבר על עצמו לא מעט, כאילו זה הסרט שלו. יש משהו קצת מבולבל בנוכחות שלו שם. לפעמים זה מרגיש כמו כתבת "אולפן שישי" עליו, כשהוא מספר על הגירושים או הדיכאון שחווה, לפעמים זה מרגיש כאילו הוא בכלל לא היה בצילומים.
הסרט בא לענות על השאלה "איך הקעקועים השתלטו על הישראלים", והוא כולל עבודת תחקיר מרשימה ומרואיינים שנחלקים לשני הסוגים המקובלים: מפורסמים עם סיפור משעמם, אלמונים עם סיפור מעניין. ככה זה, כשאתה מפורסם אתה יכול לנפק קלישאות חלולות ("זה מי שאני, רק בציורים!"), אבל אם את אלמונית ייקחו אותך רק אם את חרדית לשעבר שנמלטה מחסידות גור לאחר שקעקעה נמר על הגב.
מייקל לואיס, סקאזי, לאה לב, גיל ריבה ("התאהבתי בכאב המתוק והממכר") וכמובן גרניט עצמו מציגים בפנינו את קעקועיהם רבי המשמעות, לצד ראיונות קטנים, חלקם מרגשים, עם אנשים אנונימיים. הסרט עשיר ומלא בדוגמאות וסיפורים, אבל מתקשה להתגבש לכדי רצף, סיפור אמיתי שהוא הקעקועים בישראל ולא עוד מסע של אסף גרניט לתוך עצמו או שיח טראומות שחוק.
עכשיו תראו, קעקועים הם מעניינים דווקא בגלל הכלליות שלהם, הגנריות. הם מפה של קלישאות שמשורטטות על אנשים ומבהירות עד כמה כולנו בני אדם שחווים את אותם הדברים ומרגישים את אותם הרגשות (הרחבנו על זה כבר פה). פעם אלו היו האותיות היפניות על כל מי שפעם יצא עם בחורה שלמדה מזרח אסיה. עדיין יש את הציפור הסימבולית, של מקועקעים חוזרים בשאלה או בהליכי גירושים. אם הם גם לא מאמינים בסאבטקסט אז ציפור בכלוב, וכמובן - עוף החול על כל מי שחווה משבר רגשי מאז'ורי. פעם הייתה את סירת הנייר הקטנה של כל מי שעדיין לא התחיל לקחת ציפרלקס, או את הפיה שיושבת על פטריה על כל ילדה שפעם הסתובבה בסנטר והיום היא יועצת הנקה מפרדס חנה. היה את המצפן או החץ של המבולבלים, גם את לוכד החלומות הקטנטן של המילניאליזם המאוחר. רובנו עוד זוכרים את צביר הכוכבים הקטנטן על נערות שפעם חלמו ובסוף סתם נרשמו לבינתחומי, והיום אלו הקעקועים הדקים והשחורים של כל המלצרים שמרגישים מחויבים לעיר.
כי מה שמעניין בקעקועים זה לאו דווקא הסיפורים האישיים, אלא החתכים הסוציולוגיים שהם פורשים בפנינו ומספרים את הסיפור הגדול. כי הרי את הכל אפשר לדעת דרך הקעקועים - שמאל, ימין, פריפריה, מרכז, עשירים, עניים - ומהבחינה הזאת הסרט מרגיש קצת מפוספס. כי אולי בעולם הישן קעקועים היו דבר מיוחד ושונה בנוף, כמו האנשים המיוחדים והשונים שהביאו להתראיין, אבל היום הם באמת הדבר הכי בנאלי שיש. ודווקא היומיומיות והאגביות שלהם היו יכולות לפצח תעלומה מעניינת יותר מאיך הקעקועים השתלטו על המדינה ועל האנשים. הן היו ממש יכולות לספר לנו משהו על המדינה ועל האנשים.