"האחו הקטן" מחטט בטראומה שאיש לא חשב עליה

מ"גנים אפורים" עד "פרזיטים" ו"אנטומיה של נפילה", כמה מהיצירות הקולנועיות הזכורות ביותר הן כאלה שסובבות סביב נכס נדל"ני אחד. מקרה בולט נוסף מהשנים האחרונות הוא זה של "אזור העניין" - סרט שמהדהד כמעט בכל רובד אפשרי במהלך הצפייה הקשה, המעשירה, שמציע "האחו הקטן". שניהם מתרחשים בנופים פסטורליים עד אימה, ושניהם מתרחשים מעבר לגדר של האימה הגדולה מכולן.

סרטו התיעודי של אבנר פיינגלרנט, ששודר בכאן 11 אחרי שכבר זכה בפרס הראשי של פסטיבל דוקאביב, הוא סיפורן של שלוש נשים - סבתא וונדי, אמא אינגה והנערה ג'ינה. שלושתן חיות יחד בחווה המשפחתית שבגרמניה, ירושה שקיבלו מהדוד של סבתא. אבל הדוד הזה לא היה סתם אריסטוקרט, אלא בכיר באס.אס ושר החוץ בשלטונו של היטלר. וונדי דווקא התפכחה די מוקדם מהערצת היטלר, ואף סייעה להציל יהודים, לא שזה משנה לאינגה. היא עדיין מזדעזעת מהמחשבה על חיים באדמה שחלקים ממנה שימשו את הנאצים לבניית מחנה ריכוז, כולל אותו אחו קטן. ג'ינה, זניאלית שכמותה, לא עושה רושם של מישהי שכל ההיסטוריה הטעונה הזאת מעסיקה אותה בכלל.

וונדי, בת 95 בעת הצילומים שהתקיימו לפני כמה שנים, זוכרת בצלילות גמורה את היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה, את השוטר שאמר לה שהם תתי-אדם - וגם את היהודי האחד שאמר שהם הפכו לכאלה בגללם. "הוא לא היה רע, הוא היה טיפש מאוד ושמרן מאוד", מתארת ברהיטות גיבורת "האחו הקטן" את דודה הנאלח, "השילוב הזה, והמצב במדינה גרוע מאוד". אבל סרטם של פיינגלרנט והמפיקה הגר סעד שלום, בני זוג בחיים האמיתיים ותושבי נתיב העשרה, מפליג הרבה מעבר למחוזות ההיסטוריה והצילום עוצר הנשימה. יש בו חיטוט מהפנט בפצעים משפחתיים ולאומיים, שמתבטא בריב בלתי נשכח ביום ההולדת או בהצפת הטראומה שאיש לא חשב עליה. הטראומה של הדור השני, של הצד השני, של מלחמת העולם השנייה.